מכתבים לאגו

אסנת ידגר, מייסדת המרכז הישראלי לאניאגרם

מאת: אסנת ידגר

הכרת ההבדל בין ה"אגו" שלנו (הטיפוס), למהות שלנו, היא הבסיס לכל התפתחות רוחנית ובלעדיה לא תתרחש צמיחה אמיתית.

האניאגרם משמש כלי רב עוצמה שעוזר לנו להבחין בין השניים. ברגע שאנו מבחינים באגו כישות נפרדת, אנו מתחילים להתייחס אליו כאל "עיתונאי" המדווח מנקודת מבט מצומצמת ביותר, שאינה מייצגת את כל האמת. אנו לומדים לפתח דיאלוג ישיר עם האגו ולהפריך את האמונות הכוזבות שמפעילות ומשפיעות על חיינו מבלי שנדע.

בתום סדנת הצמיחה  , המשתתפים מתבקשים לכתוב מכתב לטיפוס שלהם, זהו שלב משמעותי בתהליך ההפרדה שלנו מהאגו ולקיחת בעלות על המנגנון האוטומטי שמנהל אותנו.

המכתבים מרגשים, מפתיעים ומעוררי השראה – הנה כמה דוגמאות:

 

 

טיפוס 1 שכמוך,

מה אני אגיד לך.. אנחנו הולכים יחד כל כך הרבה שנים.. אני זוכרת אותך טוב טוב כבר מגיל 6, מתעקש למחוק לנו שורה שלמה רק כי אות אחת יצאה קצת פחות מוצלחת. אולי אפילו לפני, בגן, משתדל הכי טוב שאתה יכול שהצבעים לא ייצאו לנו מהקווים. אין מה לומר. אתה ממש טוב בלשפר אותנו. יש לך עקרונות. יש לך עמוד שדרה  פנימי משלך. חוש צדק פנימי שמוביל אותנו, לאורך דרך ייחודית לנו, שאנחנו שלמים איתה מאוד. אה, כן, עוד משהו – אני יכולה לסמוך עליך. אני יודעת שבדקת את עצמך מיליון פעם, ואם אתה אומר- אתה תמיד צודק.

שזה בדרך כלל מעולה, אבל זה חלק מהעניין שלשמו התכנסנו.. בעיני, בחיים האלה יש דברים הרבה יותר חשובים מלהיות צודקת. בחיים יש יותר מנכון או לא נכון, שחור או לבן. החיים הם רצף של אפורים, זו האמת. כל כמה שאתה זז באי נוחות בכיסא כשאתה שומע את זה, בחיים יש מערכות יחסים מורכבות, ויש רגעים חד פעמיים בכאן ועכשיו שלא ישובו, ויש רגשות מורכבים, ויש אותי. ואני רוצה לחוות את החיים האלה באופן הכי מלא שאפשר. זה אומר להתנסות בכמה שיותר אפורים שאני יכולה, ולראות את עצמי משתקפת בכל קשת הגוונים הזאת, ולאהוב את עצמי, ככה. הבעיה היא שאתה מעדיף חוקים על פני מערכות יחסים, חובות ומשימות על פני חוויות והוראות על פני רגשות. אתה מבקר אותי, שופט ללא רחם, אתה לא נותן לי להיות אנושית, וזה ק-ש-ה.

כן, אני מצטערת לבאס אותך, אבל אני אנושית. נכון שאתה מוכן לראות בכל האחרים את האנושיות? אתה מסכים לראות בהם את חוסר השלמות, את היכולת לטעות, את מגבלות המין האנושי? אז אתה בטח מבין בצער שגם אני חלק מהאנושות. אני יודעת שהיית מעדיף שאני אתעלה על עצמי ואהיה על-אנושית, פשוטו כמשמעו, אבל זה לא אפשרי. וואלה, גם אם זה היה אפשרי, לא חושבת שהייתי רוצה את זה. אני מעדיפה מורכבות על פני חד משמעיות. מעדיפה גמישות על פני נוקשות. כזו אני. בת אדם. ואם ככה, מגיע לי שתרשה גם לי לטעות, שתתן לי להיות בערך, שתקבל שלפעמים אני לא בשיאי, על יד.

אתה יודע מה החדשות הטובות? שאם אני אהיה אנושית זה לא יעשה אותי "פחות". להפך. למעשה, זה בדיוק מה שיעשה אותי "יותר". יותר מה? – בת אנוש יותר טובה, ואנחנו הרי חזק בעניין של "יותר טוב", נכון? וזה בדיוק הקטע, קולט? בשביל להיות "האדם הכי טוב שאנחנו יכולים", באופן פרדוקסלי אנחנו צריכים להיות פחות…

קשה לי שאתה מתרכז כל הזמן ב"מה עוד". תן לי לשמוח במה שיש, כבר עכשיו. אני בסדר גמור כמו שאני. אפילו נהדר. ואני ממש בסדר עם להיות "רק" בסדר.

אני אגיד לך את זה ככה – 36 שנה ניסינו בדרך שלך. ואולי טעינו פחות, אבל הפסדנו מערכות יחסים ואולי עשינו הכל "כמו שצריך" אבל הפסדנו ספונטניות וכיף וריגושים.

ואתה יודע מה? אנחנו לא באמת מונעים ככה אי הבנות או "בושות". כי גם אם נהיה מושלמים, תמיד יהיו מי שלא יסכימו איתנו, שיחשבו עלינו דברים רעים, שיחשבו שאנחנו טועים. ככה זה.. בעולם אין מוחלטות, אין וודאות ואי אפשר לשלוט בהכל.

אז עכשיו כשהבהרנו את זה, שים לב מה עומד לקרות- אני אמשיך להקשיב לך. אתה היועץ הכי קרוב שלי, שתמיד רוצה בטובתי, ומנסה לעשות (איזה פלא) הכי טוב שאתה יכול כדי לשמור עלי. אז אני אשמע, אבל אני לא בהכרח אפעל לפי מה שאתה אומר. בדיוק בגלל כל מה שכתבנו למעלה. ואתה – מתחייב לזכור טוב טוב את כל זה, ורק אחר כך לדבר. ואתה תראה, זה יעזור לי להיות יותר רכה. מקבלת. מלאת חמלה. קצת פחות קשה ונוקשה, ביקורתית ושיפוטית. לתת לי לאהוב את עצמי למען השם! מגיע לי! אני נפלאה! מוכן לנסות? מבטיחה לך שזה יהפוך אותנו לגרסה האנושית הכי טובה שלי..

שלך,

נגה שחר

 


אגו יקר שלום!

אני מאמין שאתה מלווה אותי מרגע לידתי. כשהייתי בן עשר בערך, התחלתי להרגיש שאתה מתערב לי כמעט בכל דבר שאני עושה או אומר. כעבור כמה שנים, בגיל ההתבגרות, ההתערבות שלך הייתה כל כך חזקה, שגרמת לי לייאוש. היית ממתין לי כל ערב כשהלכתי לישון ומתחיל להתחשבן איתי על כל מה שעשיתי, למה עשיתי, איך עשיתי וכיצד היה ראוי לעשות זאת טוב יותר.

במבט על יום שלם שחלף, הדברים הכמעט יחידים שהוגשו לי למחשבה, היו רק האירועים שבהם הייתי לא בסדר. הייתי תלמיד מצטיין לימודית, מוקף במלא חברים, ועדיין גרמתי לי לחשוב שכל זה לא ראוי לציון. "אתה לא שווה כלום" – לחשת לי – "אין אפילו דבר אחד שאתה באמת שווה בו, או עושה אותו כמו שצריך, כלומר בצורה מושלמת". היית עובר סעיף סעיף ברשימת הקשיים שלי – הלימודיים, החברתיים, המשפחתיים  – וגומר אותי פעם אחר פעם.

העובדה שגדלתי בבית דתי מאוד, רק הקלה עליך את המלאכה. יכולת לשלוף לי מיד את המשפטים הנכונים ולהפוך למטיף מושלם.

ככל שגדל מעגל האנשים שראו את העולם באופן כל כך שונה ממך – גם אצלי גדלו הספקות לגבי האמת החד משמעית ששידרת לי. גיליתי להפתעתי, הרבה אנשים לא פחות טובים או ישרים ממני שלא השתמשו כלל בשירותיך בדרך חייהם, אלא עשו את הדברים כמו שהם בצורה הכי פשוטה ורגועה שיש.

לאט לאט התחלתי לזהות את המצבים בהם אתה משתלט על ההחלטות שלי, ולעיתים אפילו הספקתי לעצור אותך לפני שגרמת לי לפעול.

בחצי שנה האחרונה מסרה לי אישה יקרה מאוד גם את השם והכתובת שלך –   טיפוס מספר 1,  גר בשכונת אניאגרם, בוילה הראשונה מתוך תשעת הבתים שברחוב. ישבתי מוקסם והקשבתי לכל מילה. המילים של אסנת היו כמו מקלחת מצוינת ששטפה מעליך את כל האבק ופתאום ראיתי אותך מולי. לא רשע, לא טוב, פשוט אתה, על יתרונותיך וחסרונותיך. ברגע שקיבלתי את שמך, נעשה לי קל יותר לחיות איתך. הערפל סביבך הוסר וכיום אני מוצא את עצמי יותר ויותר מסוגל להתרווח בנחת על הכורסא (הדמיונית) ולהחליט אם להזמין אותך להתערב במצב שנקרא בדרכי או לא. זו תחושה כל כך נהדרת! בעיני זה פירוש המושג "בחירה חופשית". לא מלחמה בכוחות שבך אלא שימוש נכון ומאוזן בכל אחד מהם.

אנחנו נמצאים בימים שלפני ראש השנה, המיוחס גם ליום דין וחשבון נפש על השנה החולפת. אני חושב שהסדנא שעברתי הייתה ההכנה הטובה ביותר שהייתה לי עד היום לפתיחת השנה החדשה. אני מגיע ליום ראש השנה, יום מאזן הזכויות והחובות שלי, במבט מפוכח, תוך ידיעה ברורה של הדברים הטובים שיש בי, כמו גם הפחות טובים, ועדיין אין בי הלחץ שהיה בשנים הקודמות. במבט רגוע אני מביט ברשימת הדברים הטעונים שיפור וכבר לא רואה מעליהם את המילה המאיימת "חסרונות" או "כישלונות" או "בלתי מוסרי בעליל". פשוט רואה אותם כמו שהם, וניגש בנחת וברוגע לראות מה אפשר לעשות וכיצד מתקדמים.

בעקבות הסדנא ראיתי גם את הפעמים הרבות שאתה עוזר לי. הקווים החדים, הדורשים, והמעלים ספקות שיש בך, מאפשרים לי להיות אדם קשוב, אכפתי, ישר, גמיש, ער לצרכי האחר – וזה נתן לי תחושה טובה שאינך סתם מטרד שהתלבש עליי..

אתה יודע מה ? אני כבר לא כועס עליך…

 בברכה ובהערכה,

אלחנן


אגו יקר,

האמת שאני חיה איתך די בשלום רוב הזמן… בסה"כ עזרת לי מאד להגיע לאיפה שאני היום. אתה דוחף אותי קדימה, גורם לי לשאוף להשיג את מה שאני רוצה ולא להתפשר. במהלך השנתיים האחרונות ראיתי איך סייעת לי בתחום המקצועי. היכולת לזהות בעיות, לבקר את הקיים ולאתגר את המובן מאליו, לעבוד ביסודיות  ובעיקר, הרצון התמידי להשתפר, ללמוד ולהתפתח.

אתה עוזר לי לשמור על סדר ושליטה בחיי. בעזרתך אני יודעת לתכנן ולבצע ולהגיע שלב אחרי שלב למטרה. הייתי רוצה גם לדעת להתמודד טוב יותר עם מצבים בלתי צפויים ומצבים של חוסר וודאות. הייתי רוצה לדעת להתמודד טוב יותר עם מצבים שמצריכים אלתור, יצירתיות וגמישות. עזור לי לא להפוך את הסדר ואת המובנות לנוקשות. תאפשר לי גם 'לזרום' וקבל את ההפתעות באהבה.

 אני יודעת שלעיתים קולגות רואות אותי כיסודית מדי, פרפקציוניסטית מדי. אני מודעת לזה ונראה שעם הזמן מאזנת את זה. יחד עם זאת, חשוב לי להיות מודעת מתי המשימה באמת חשובה ואי אפשר 'לחפף' ומתי אני יכולה לשחרר.

 ולגבי הכעס, עד שלמדתי את האניאגרם, באמת לא הבנתי עד כמה הכעס מנחה אותי. אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על שטויות ומתקשה להירגע. אחרי שאני כועסת, אגו יקר, אתה מונע ממני מלהתנצל או לסלוח ולחזור למצב שליו. הכעס נשאר בי זמן רב, הרבה יותר משהייתי רוצה.

 אז בוא נסכם שאני מפנימה שזה בסדר להיות לא בסדר. אנשים סביבי יהיו הרבה פעמים לא בסדר, וזה בסדר, ואני פחות אכעס. וכאשר אני כועסת, אתה תעזור לי לשחרר מהר יותר, להתנצל או לסלוח, או שניהם…

ולסיום, אגו יקר, היום אני אמא, לראשונה בחיי. תסכים איתי שילדנו הרך לא צריך להיות מושלם, לא ארצה לבקר אותו ולא ארצה לבקר את עצמי על כך שאני לא אמא מספיק טובה. ולכן, בואו נסכם שאני אהיה אמא טובה דיה. שכנראה אעשה טעויות, והילד יהיה בסדר. לא מושלם אבל מאושר.

שלך,
גל

 


אגו יקר שלי,

אני כותבת לך מכתב וזה די מהפך בשבילי.

העובדה שהצלחתי לזהות אותך ולבודד אותך מסך ההוויה שלי בחיים ולהבין כמה אתה משפיע עלי….זה ממש חדש בשבילי.

בשל תפקידך בכוח, יש לי את הזכות להיות מוקפת תמיד בהרבה חברים ומשפחה אוהבת. אני באמת חושבת שהמתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי היא המשפחה הנפלאה שלי והחברים שאספתי במהלך השנים. אנשים שאני אוהבת בכל ליבי ויודעים שאני תמיד שם בשבילם. לטוב ולרע.

אתה דאגת להצמיד לי את כינוי "המלאך" וכך במשך כל חיי הייתה טבועה בי התנהגות של מושיע, מסייע, המלאך השומר. והיה לי טוב ! כיף, אושר פנימי אמיתי. נהניתי מיכולתי לסייע לכל סובביי, בכל רגע שהתבקשתי.

רק מה, מסתבר כי המסכה של המלאך כיסתה את עיניי בכל הקשור לי, עצמי.

הגבלת אותי ביכולת לחשוב על עצמי, על רצונותיי וצרכיי. בכלל לא שמתי לב שבכל האושר העצום שאני מרגישה עם משפחתי וחבריי, אין כמט אזכור למעשים עבור עצמי.

מסתבר שהמלאך התעייף אחרי 40 שנה של תעסוקה מלאה בזמינות 24/7.

מהיום והלאה אני הופכת להיות "המלאך השומר" שלי !

מאז סדנת האניאגרם, למדתי לומר לא. וכמה משעשע, גם ה"לא" שלי מתקבל בברכה.

ואף אחד לא מת מזה !!!

למדתי שאני יכולה לבחור. לבחור מתי להיענות לבקשת עזרה, כשזה לא מתנגש ואף לא במעט בצרכיי לאותו הרגע. למדתי לבחור מתי להציע עזרה ומתי לחכות שיבקשו ממני. כשאני רואה מישהו אובד עצות ברחוב או בקניון, אני מחזיקה את עצמי טוב טוב מלברר אם דרוש לו סיוע. אמנם משתדלת לעבור ממש ליד, כדי שירגיש בנוח לשאול אם צריך, אבל מתאפקת. ומצליחה…

למדתי גם לבקש עזרה. כן, אני ! הבנתי שאפשר לסמוך על הקרובים לי, שניתן לפזר תחומי אחריות שהיו מקובעים כשלי בלבד. החופש הזה לבזר סמכויות הוסיף לי רוגע פנימי.

אז שוב תודה על המתנה הנפלאה שהענקת לי, מתנה שאשתמש בה מהיום בחוכמה ובראייה שלי עצמי גם.

בהערכה,

יוליה

 


אגו יקר שלי,

כל חיי חונכתי וגדלתי כאדם המביט ומסתכל על צרכי האחר. מוכן לוותר על עצמי, כדי שהאחר יזכה בתשומת הלב. אני קיימת בקטן. הצורך לרצות את האחרים, לעזור בכל מצב, היה דרך חיי.

תמיד האמנתי שאין דרך אחרת. גם המקצוע שבחרתי לעבוד בו שירת את המשימה. אני למען הציבור, למען המטופלים, למען כל דורש. הרבה שנים זכיתי בזכותך לאהבה, הערכה ואפילו הערצה מהסובבים אותי.

גם כשעברתי חוויות קשות של תקיפה ואיום, אתה היית שם כדי להגן עלי ולהצהיר, כמה השני היה זקוק לעזרה. למדתי שכדאי לי לתת, הכול, בלי גבול.

לאחרונה הבנתי שאני עייפה מהנתינה האין סופית. הבנתי שלקול שלי יש משמעות ומותר לי להשמיע אותו אבל עדין לא ידעתי איך לעמוד על עקרונותיי ולשמור על הגבולות שלי. העבודה העצמית האין סופית הוסיפה כלים רבים לארגז הכלים הפרטי. הערך העצמי החל לעלות, אבל שמירת הגבולות לא התרחשה. עד שהתחלתי את לימודי האניאגרם שלי.

היום הנתינה שלי תהייה עם גבולות אותם אני מציבה. למדתי לגלות מהם הצרכים האמיתיים שלי ולהביע אותם. למדתי להגיד לא, למדתי לבקש, למדתי לעמוד יציבה וזקופה בזכות מי שאני ולא בזכות מה שאני נותנת.

היום אני מאמינה שאוהבים אותי בזכות מי שאני ולא בזכות מה שאני נותנת.

אז אגו יקר שלי. נמשיך דרכינו יחד זה לצד זה. אני יודעת שלעיתים עוד אפול לרשת שלך אבל אקום ואצעד בדרך שלי כשאתה לצידי, לא שולט בחיי.

בהמון כבוד והוקרה,

עירית


אגו יקר,

באתי לעולם עם צורך גדול באהבה. הייתי צריכה לאמץ לי התנהגויות מיוחדות כדי להעצים את כמות האהבה ולפצות על חסרונה. אמא קראה לי "החתול המחייך, המתחנף." זו הייתה אסטרטגית הקיום שלי. מאוחר יותר נוספה לאסטרטגיה זו גם הנתינה. למדתי ממך שלא כדאי לי להגיד "לא". כדאי לי לתת, הכול, בלי גבול, כדי לזכות במנת האהבה שנזקקתי לה. כדאי לי להיות " ילדה טובה" ומנומסה…

הפכת להיות חלק בלתי נפרד ממני, אך לא הבנתי ולא ידעתי זאת. השתלטת עליי, כלאת אותי בכלא ולא הנחת לי לצאת ממנו או להיות "אני" בנפרד ממך. גידלת לי מחושים רגישים, המגלים במהירות את צרכי האחר, גרמת לי להיענות לצרכים אלה באופן אוטומטי ולהיות מאד גאה בזה. דיכאת ביד קשה את צרכיי שלי ולא אפשרת לי אפילו לזהות אותם, שלא לומר לבטא או לספק אותם.

ההיכרות בינינו שהתחוללה כאן, בבועת האניאגרם, הייתה תחילת ההבנה וזו הייתה גם תחילתו של המהפך בחיי.

הניתוח להשתחררות ממך, היה מכאיב ורב ייסורים במטרה לחדול לתת ולהעניק בלי גבול, לא רק כדי לספק את צרכי האחר, אלא כדי לספק את הכשל הרגשי שלי, הגאווה.

עכשיו מגיע הפרק הקשה מכולם. להכיר את האני האותנטי המהותי שלי ולתת לו ביטוי. לגלות מהם הצרכים האמיתיים שלי ולהביע אותם. אני אמשיך לתת, אבל לא באופן אוטומטי. מה שהיה תוכן חיי, הנתינה, האירוח, ההתנדבות, העזרה, הצטמצם למינימום. פתאום מצאתי את עצמי מול עצמי… הקליפות קולפו ועכשיו זו אני נטו.

שלך,

עלמה


שלום לך טיפוס 2

למזלי התוודעתי אליך לפני כשלוש שנים בזכות המסע שהתחלתי באניאגרם. עד אז במשך 49 שנים לא ידעתי בכלל שאתה זה אתה ואני זאת אני. איפה אני מתחילה ואיפה אתה נגמר, היינו מעורבבים יחד היטב, תמיד חשבתי שאני זה בעצם הטיפוס שלי, לא הייתה הפרדה בינינו והכל היה מעורבב אצלי, עיסתי ודביק. 

למרבה המזל, הכרתי את דרך האניאגרם ואת אסנת ידגר בראשה ולהפתעתי גיליתי שבעצם אתה זה אתה ואני עומדת ברשות עצמי. לשמחתי היום אני היא זו שמכתיבה לעצמי את הטון ואת העשייה ולא זוקפת או לחלופין מאשימה אותך, אני לוקחת את כל האחריות על עצמי. אני שלמה ועושה דברים מתוך בחירה ואחריות מבלי הצורך הכפייתי שהלבשת עליי להשביע את רצון כולם כל הזמן ובכל מחיר.

אמנם יש בך המון מתנות שהבאת איתך לעולם, כמו נתינה, חמלה, אנושיות, רכות, אמפטיה, אכפתיות, עזרה ועשייה מבורכת לזולת, אך יחד עם זה, הרומן" איתך במשך המון שנים, עלה לי במחיר של בריאות נפשית, רגשית ופיזית. 

היום אני חופשיה. אני מחליטה מה טוב לי ועם מי טוב לי ולא צריכה להתנצל על קיומי ועל דברים טריוויאליים ופשוטים שאני עושה למען עצמי. השתחררתי מרגשי האשמה שהעמסת עליי כל השנים כשכפית עלי לרצות את כולם בכל מחיר כל הזמן כדי לזכות באהבה מהם. אין לי יותר צורך בהפגנת האהבה של האחרים כלפיי, אני שלמה עם כל חוסר המושלמות שלי ומקבלת את עצמי כפי שאני.

לא איכפת לי שתמשיך להתלוות אליי בהמשך חיי עם המתנות שיש לך לתת לי,

אבל מעכשיו הגיע תורי לנהל את חיי.

שלך,

אורית

 


אגו יקר שלי!!!

לפני הכל אני רוצה להודות לך, בזכותך אני מסתערת על כל מטרה, מתקתקת משימות, שועטת קדימה ובאופן כללי עם אנרגיה בוערת של עשייה בלתי פוסקת.

בזמן משבר אתה החבר הכי טוב שלי, גורם לי להיראות עוד יותר טוב, גורם לי להרים את הראש, להוריד מסך על העבר ולהסתכל קדימה, לפרק את הכל למטרות/משימות/חזון ובאופן כללי לרוץ, בזכותך אומרים עליי שאני מצליחנית, אלופה, מדהימה, שאין דבר שארצה ולא אשיג אבל…… ופה יש אבל גדול…………אני מ-ו-ת-ש-ת!!!!!!

לפני שנתיים כבר התחילו הספקות שלי בנוגע למערכת היחסים ביננו, הבנתי שהדרישות שלך מוגזמות ממש, שהפכת אותי למכונת הישגים, שאתה לא רואה בעיניים, רץ מיעד ליעד ממשימה למשימה אפילו לא כאלו שממש מקדמות העיקר שהלו"ז יהיה מלא ותרגיש משמעותי!! גורם לי לוותר על עצמי, על אהבה, על חום, על זמן איכות עם משפחה וחברים.

תבין, אני לא מכונת ביצועים!!!! אני לא רוצה להתעורר בגיל 70 כשאני מותג אבל לבד עם ריקנות בכל נים ונים.

אני לא רוצה אמנם לנתק את הקשר ביננו כי בכל זאת קרו וקורים גם המון דברים נפלאים בזכותך אבל אתה חייב להירגע ולהרגיע. מה שווה הצלחה אם בפנים הכל ריק? אחרי מה אני רצה?

אז החלטתי לאזן, לקחת ימי חופש יזומים (כן, כן גם הם כתובים בלו"ז, הכל טוב), להשקיע במערכות יחסים עם האנשים שאני הכי אוהבת, להבין שלכל אחד הקצב שלו וזה שאני עובדת בטורבו לא אומר שכולם עצלנים, להקשיב לעצמי ולגוף שלי, אני לא במלחמת התשה יותר.

השנה החדשה בפתח ואני מלאה באופטימיות, למדתי לזהות אותך כשאתה מרים ראש וגם למדתי לנהל איתך דיאלוג בונה ומכבד ובעיקר למדתי ולומדת להתחבר ללב שלי.

 אז תודה על מה שהיה, מה שיש ומה שעתיד לבוא.

שלך בהערכה,

חלי


אגו יקר שלום רב!

ראשית אני רוצה להודות לך על המקום בו אני נמצאת היום שהרי יש לך חלק משמעותי במי שאני. מרים המובילה, שרותמת את כולם אחריה, קובעת מטרה ומסתערת, לא מוותרת, יצירתית, מצליחנית בכל המגרשים במשפחה, בעבודה, בקהילה ובזוגיות. כל העת בעשייה משמעותית ומקפיצה את הכדורים בכל המגרשים ללא הפסקה.

מיומנות לא פשוטה אבל בזכותך אני יכולה. ללא האסטרטגיה שלך, לא הייתי אותה אחת שכל העת חותרת להצלחה, כן אותה הצלחה שבעקבותיה אני זוכה להכרה ותשומת לב, אליה אני מייחלת מאז היותי ילדה.

השקעתי בעבודה לילות כימים וההצלחות וההישגים נראו לעיני כל. לצד זה התחלתי להרגיש שזה לא כ"כ פשוט. נשארתי לעיתים ללא אנרגיה לשאר המשימות כמו הבית, הילדים, הבעל, המשפחה המורחבת, ואף התחלתי לשמוע תלונות מהסביבה הקרובה שלי, מה שהעמיק את הבלבול שבו הייתי נתונה. מצד אחד הצלחה כבירה בעבודה ומהצד השני תלונות והאשמות על שאני לא נוכחת, לא מתמסרת ועוד… למרות שבחוויה שלי נתתי הכל.

לפני מס' חודשים הגעתי לסדנא אצל אסנת במרכז הישראלי לאניאגרם. עבורי היא תרומה אדירה לחיים. היא עזרה לי לבדוק מי בעל הבית בתוכי, אני או אתה? מי מוביל? היא כל הזמן שואלת אותי מה אני הייתי רוצה? בהתחלה נבהלתי… לא ידעתי מה אני רוצה, היה לי יותר קל לומר מה אתה רוצה. וזה מפחיד כי הרגשתי שאני לא ממש יודעת מי אני ומה אני רוצה.

וכשלאט לאט עשיתי את ההפרדה ביני לבינך, גיליתי משהו אחר לו ייחלתי שנים בסתר ליבי: מרים נינוחה שלא חיה בקצב מסחרר, מרים שמותר לה ליפול בלי להיבהל, מרים שרוצה קצת לנוח, מרים שאוהבים אותה בגלל מי שהיא ולא רק בגלל ההצלחות שלה. מרים ששואלת מה עושה לה טוב? מרים שיודעת ליהנות מכאן ועכשיו בלי לחשוב על הדבר הבא.

אל תיבהל יקירי אנחנו לא נפרדים, אני לא מוותרת עליך כי יש לך תרומה אדירה לחיי, אבל היחסים בינינו משתנים. אתה תבוא כשאני אזמין אותך להיכנס לתוך חיי. לא תתפרץ לתוכי ללא הודעה ותיאום בינינו. מהיום אני אוביל אותך ולא אתה אותי, כי גדלתי, התפתחתי, למדתי ומה שהתאים בעבר כשהייתי קטנה כבר לא מתאים היום.   

נשתמע כשאחליט, אוהבת

מרים

 


אגו יקר שלי.

היכולות שלך נתנו לי את האנרגיות והחריצות להעמיד מטרות, להתאמץ ולעשות הכל כדי להגיע אליהן. היכולת שלך להיות בפעולה מתמדת, קיבלה הערכה גדולה מהסביבה וגם אני מעריך אותה בצורה בלתי רגילה. העשייה גם עזרה לי למסך תקופות קשות ולהמשיך הלאה בלי קשיי שינה וכמעט בלי דיכאונות. אתה כל כך חזק שאתה אפילו גורם לי לבכות או להרגיש לפי החלטה שלך כי כך צריך (ביום הזיכרון או ביום השואה) .

מצד שני זיהיתי מחירים כבדים, אני לא נחשף אל אנשים וזה מונע מהם להתקרב אלי.  אני לא מרגיש באמת מה חשוב לסביבה שלי, אני מתרחק מבני משפחתי, כי אני עסוק בעשייה. אין לי את היכולת ליהנות מהרגע של השיא, כי אני עסוק בעליה לשיא הבא.

מזמן אני לא יודע מה באמת חשוב לי ומה באמת מתאים לי לעומת מה חשוב ומתאים ליצירת רושם על הסביבה. עוד דבר שאני רואה פתאום זה שהפסקתי לשמוח – אני עסוק בעשייה.

אוטוטו אני בן 50 ואני רוצה לעשות מהלך של שינוי. אני רוצה להתחבר לעצמי, לדעת מה באמת מתאים לי, להרגיש דברים. להיות קרוב למשפחתי וחבריי. אני כבר לא צריך להציג פסאדה, כבר הוכחתי את עצמי. אני יכול להתפשט ולהראות מי אני באמת. להראות לבני הקטן שאני פגיע ולהתעניין באמת במה שקורה לבנות שלי.

אני רוצה להיות מוקף בסביבה המכירה אותי באמת, אוהבת ומגינה. אני רוצה להרגיש שמחה ואושר לעומק. זה ידרוש ממני להפסיק לעגל פינות ולעשות דברים בצורה אתית יותר, אבל זה מחיר אפשרי.

שלך בקרבה גדולה
דני

 

אגו יקר,

היום אני מבינה שכל השנים האלה ניסית לשמור עלי מפגיעה רגשית. הפחד מפגיעה רגשית מנע ממני לעשות דברים בלב שלם. הסתגרתי מפני אנשים, עזבתי עבודות התביישתי בכל מה שיצרתי. ובסופו של דבר זה לא עזר, כי המשכתי להיפגע מכל אחד וכל דבר.

אני רוצה להסביר לך שכשאתה מתריע מפני פגיעה או אומר לי שמישהו לא אוהב אותי, כי הוא לא התייחס אלי או לא הסכים איתי, אתה מפרש את ההתנהגות שלהם באופן מוטעה. אנשים לא עסוקים בלחשוב עלי או לעשות לי משהו. הם עסוקים בהישרדות שלהם. אני מבינה את זה עכשיו. רגשות הם לא בהכרח דיווח על המציאות.

אף פעם לא עשיתי לעצמי יום הולדת. כל פעם המלצת לי לא לחגוג, כי "לא באמת אוהבים אותך" ו"מי ירצה לבוא?" או "איזה בושות". אני יודעת שהגנת עלי מפני פגיעה רגשית כי זה לא נעים שמישהו לא מגיע למסיבה וכל זה… אבל אני ממש לא זקוקה להגנה הזו, כי אני אסתדר עם כל תוצאה שתהיה.

לגבי השוואות, הקטנה עצמית, התמקדות במה שחסר ובמה שלא מספיק טוב: מאז שאני זוכרת את עצמי הסתכלת על מה שיש לאחרים. תמיד עודדת אותי להשוות את עצמי לאחרים והם תמיד נראו טובים יותר ממני. מי שהיה פחות טוב לא עניין אותי. אמרת לי שאני לא מספיק טובה. למה עשית את זה? כדי שתשאפי ליותר, אתה אומר? שאם אראה מה חסר, זה ידחוף אותי קדימה? טוב, אז זה לא ממש עבד. להיפך, זה גרם לי לעזוב דברים ולוותר. אני מבינה היום שלכל אדם יש דרך משלו ואין מקום בכלל להשוואות. נסיבות החיים של כל אדם שונות, המניעים שונים, הרצונות שונים ולכל אחד יש מתנות ומגבלות. אני כבר לא צריכה להשוות את עצמי לאחרים כדי להתקדם. יש לי את הרצונות שלי והחזון שלי שמקדמים אותי.

אז אסיים במילים הבאות: אני יכולה להוקיר אותך על כל המתנות שיש לי: יצירתיות, עומק רגשי ומחשבתי, יכולת לנהל מערכות יחסים ולהבין את הצד השני.

אני חושבת שהגיע הזמן להשתחרר מהפחדים והמגבלות שלא משרתים אותי ואתה יכול לסמוך עלי שאסתדר בכל מצב. אין צורך להגן עלי מפני ביקורת ושיפוטיות, כי יש לי את עצמי. 

 שלך באהבה,

 כרמית


אגו יקר שלי,

בזכותך אני רגישה. יש כאלה שעבורם זה חיסרון, אבל אני גאה בזה. אני מודה לך על העומק שאתה מכניס לחיים שלי, על איך שלימדת אותי לאהוב. רק בזכותך אני קמה בבוקר לעבודה שמדליקה אותי ולא נסחבת למשרד אפור ומשעמם. אני חושבת שיותר מהכול אני אסירת תודה על החיפוש הפנימי המתמיד. סומכת עליך שלא תיתן לי אף פעם לשקוע בחוסר מודעות. אני מסתובבת בעולם בתחושה שאני לא חלק מעדר. אני מודה לך גם על הדמיון הפורה, על היצירתיות. על דמעות, מחנק, גם של עצב, אבל בעיקר של אושר. ועל היכולת להרגיש אותם באמת.

מודה לך על שאתה מזכיר לי שאני באמת חיה, מודה על שאתה מאפשר לי להתחבר ברובד טוטאלי כל כך למוסיקה, לספרים ולבני אדם. מודה לך על הצורך להכיר את עצמי לעומק, להתחבר לעצמי באמת.

יחד עם זאת, בוא נודה בזה, אתה נוטה גם להשתולל. אני מדברת למשל על הקנאה שאתה מתעקש להעיר בי בכל פעם שמישהו אחר מצליח, או נראה לך מאושר. כשלמעשה אתה בכלל לא יכול לדעת אם הוא באמת מאושר, שלא נדבר על זה שזה לא רלוונטי לי לגמרי, כי גם אם הוא מאושר, זה לא אומר שאני הייתי מאושרת אם הייתי במקומו. לי יש את הדרך שלי לעבור.

במשך שנים חשבתי שאם אני מרגישה משהו זה כנראה אמיתי, למרות שהרבה פעמים זה אתה שמייצר לי את הרגשות האלה והם לא תואמים בהכרח את המציאות (אם מישהו לא עונה לי לטלפון זה לא בהכרח אומר שהוא לא רוצה לדבר איתי, אולי הוא סתם עסוק).

ואם להיות ממש כנים, לפעמים אתה סתם פתאום, מעלה לי איזה זיכרון סנטימנטלי ומציף אותי רגשית. אתה צריך להבין שאני משלמת על זה מחיר, אתה ממש לוקח אותי מהמקום שבו אני נמצאת באותו רגע. עם כמה שאני אוהבת את העומק הרגשי שאתה נותן לי, אני לא רוצה יותר ליפול להצפות רגשיות עזות כל כך עד שאני מאבדת לחלוטין כל שליטה ומרגישה כאילו אני מדרדרת עוד ועוד לתוך איזה בור חסר תחתית. זה מוציא ממני לגמרי את כל האנרגיות, עד שלצאת מהמיטה בבוקר הוא מאמץ בלתי אפשרי.

אתה מייצר לי פנטזיות לא מציאותיות, כאלה שהמציאות לעולם לא תוכל להשתוות אליהן. אתה גורם לי לחשוב שזה מה שאני באמת רוצה ואז בלית ברירה אתה גוזר עליי חיים של חוסר סיפוק, כשאני מבינה שלעולם לא אוכל לקבל את מה שאתה מכוון אליו.

ואולי הדבר שקשה לי מכל הוא הצורך התמידי בחיזוקים מבחוץ. הצורך שלך לקבל כל הזמן אהבה מבחוץ נובע ממחסור של הדבר הזה מבפנים. והתוצאה היא תלות תמידית בתגובה מבחוץ. אני לא רוצה לחיות ככה. אני רוצה לאהוב את עצמי בעצמי. אני רוצה להרגיש יציבה באהבה שלי אליי.

מעכשיו אגו יקר, נעשה דברים אחרת. קודם כל נקבל את העובדה שהחלטות צריך לקבל לא רק מהלב אלא גם מהראש. אם אתה רואה שמתקרבת איזה עננה, אל תגביר אותה, אל תצבע לי את העולם בשחור, תאיר לי את הצדדים החיוביים ותאפשר לי להתמודד עם המציאות כמו שהיא.

אנחנו ננסח לעצמנו את הצרכים והסטנדרטים ונפעל על פיהם, לא עוד לפי השוואות לאחרים. אשתמש ביכולת הרגשית העמוקה שלך כדי להתחבר לעצמי, להכיר את עצמי באמת, ללמוד מהם הרצונות האמיתיים שלי. נוריד את התלות שלנו באהבה ובחיזוקים מבחוץ. נגבש לנו זהות שתהיה נוכחת ויציבה ועצמאית.

אני מבטיחה לך שאתחשב בדעתך, אבל ההחלטה הסופית היא שלי. אני מבטיחה שאדאג לאושר שלנו. ויהיה לך טוב, אל תדאג.
שלך,
אורנה

 


אגו יקר שלום,

קיבלתי ממך הרבה. גרמת לי להרגיש שאני מיוחד, שונה ומקורי. שאני מסוגל לחוות רגשות באופן עמוק הרבה יותר מאחרים, נתת לי יכולת לקלוט את הזולת גם בלי שיאמר מילה, להיות אמפטי כלפיו ולהזדהות עם מצוקותיו. הרגישות הגבוהה שהעצמת בי הביאה אותי לחוות אושר ושמחה וגם כאב וצער בכל רמ"ח איברי וכך לחוות רגעים בכל עצמתם. גם את החוש שלי ליופי לאומנות ומוזיקה וביטוי היצירתיות מתוך שמחה כמו גם מתוך הכאב, אי אפשר לקחת ממך.

יחד עם זאת שילמתי מחיר יקר על מנת לדור איתך בכפיפה אחת. גרמת לי לקחת כל דבר שקורה לי באופן הכי אישי שאפשר ובכך להציף אותי בסערות רגשיות אינסופיות. דבר זה גרם לי סבל גדול, כיוון שאתה מציב את רגשותיי כמו היו חזות הכל, נובר בפצעי העבר ובפנטזיות על עתיד ורוד. בכך אתה מסתיר ממני את היכולת להיות אובייקטיבי ולשמור על איזון רגשי ולמעשה את הדבר הכי חשוב, לחיות ב – כאן ועכשיו.

גרמת לי להיסגר בפני אנשים מתוך מחשבה שהם לעולם לא יבינו עד הסוף מה עובר עליי. אין לי ספק שלא פעם זה הביא לסגירות ואי הבנה, אם לא להתנגשויות של ממש, מתוך הסקת מסקנות נמהרות מדי על יחס מתנשא או מזלזל של הזולת כלפיי. אתה גורם לי להשוות בלי סוף ביני ובין הזולת, אבל תמיד לדאוג שבהשוואות אצא נחות מן הזולת וידי תהא על התחתונה.

בקשרים רומנטיים גרמת לי שוב ושוב להשקיע אנרגיה אינסופית של מחשבות ורגשות שעוסקות בשאלה – האם הם יצליחו או לא? העצמת אצלי את הפנטזיה למצוא התאמה מושלמת אידיאלית שאין שנייה לה. דאגת לטפח את כאב הדחייה מן הצד השני ואת חרדת הנטישה, גם כשאני בעצמי לא הייתי מעוניין בקשר. כך שכל ההתנהלות שלי בקשר נבעה מפחד ונשאבתי למשחק תמידי של בדיקת עוצמת האהבה של הזולת כלפיי.

כיום אני מודע יותר להצפות הרגשיות, בתחילת קשר זוגי ועוד יותר גם בהמשכו. מסוגל לראות בצורה יותר מאוזנת מה אני מרוויח מהקשר ואם אני באמת מעוניין בו, בלי לחשוש מדחייה כל הזמן. כיום אני מסוגל לתפוס אותך בפעולה כשאתה גורם לי להרגיש לא שייך ולא להיכנע לתחושות הזרות וחוסר השייכות לסביבה. אני מרשה לעצמי להיפתח כלפי אנשים וזוכה לחוות יותר אהבה וחיבה מאנשים.

כיום אני מסוגל לתפקד גם בתוך סערה רגשית שמציפה אותי ולא לתת לה לצאת לגמרי מפרופורציות. גיליתי שאני יכול ליהנות יותר מתוך ראייה של כמה טוב יש לי בחיים, חברים שאוהבים אותי, משפחה תומכת ותמיד יש לי את עצמי.

אני בטוח שתבוא לבקר לא פעם ולפעמים דווקא כשאני ישן ומחפש מנוחה ממך, תמשיך לדפוק לי על הדלת או לצלצל בפעמון. אני אשתדל לא לפתוח. מקסימום אקשיב לך מעבר לה ואקח את מה שמתאים לי. אל תיקח את זה באופן אישי, למרות שאתה טיפוס 4.

תודה לך על כל מה שנתת ועדיין נותן לי ומקווה שתבין שיש לי חיים משלי גם בלעדיך. אני רוצה לחוות את החיים בצורה מלאה ומאוזנת וליהנות מהם עד הסוף .

 שלך, (ואולי כבר לא ממש..)
יואב


ארבע יקר שלי

תודה על כל המתנות שהבאת לחיי:
– על היכולת להרגיש את החיים לעומק ולרוחב במנעד כה רחב ועמוק של רגשות.
– על הרצון התמידי להתפתח, ללמוד ולהבין מי אני.
– על הצורך למלא תמיד את חיי במשמעות עמוקה ומדויקת.
– על היכולת להביע את עצמי בצבעים הזוהרים והמבהיקים ביותר.
– על הדמיון המפותח והצבעוני שלי שמאפשר לי להפוך את האפור והבנאלי לקשת יפהפייה.
– על היכולת תמיד להמציא את עצמי מחדש, ואף פעם לא להיות חדגונית או שגרתית.

אך הרשה לי לספר לך מה אינו מועיל או נחוץ לי יותר, ואני שמחה להיפרד ממנו:

אני בוחרת להיפרד מהתחושה שמשהו פגום בי – אני לומדת לאמץ את התובנה שאני מושלמת מכל הבחינות פשוט משום שאני – אני.

אני בוחרת להיפרד מהתחושה שלעולם לא יאהבו אותי כפי שאני – פשוט בגלל העובדה שאני מוקפת באהבה כה רבה וכה כנה.

אני בוחרת להיפרד מה"סרטים" שדמיוני הפורה מייצר משום שהם מנתקים אותי מהמציאות. אני לוקחת צעד אחורה ומסתכלת על חיי בעיניים פקוחות ומפוקחות.

אני בוחרת להיפרד מסחרחורת הרגשות הבלתי פוסקת ומתחילה לבדוק את רגשותיי בדיוק ובפיכחון, ולהתייחס אל עצמי יותר בהומור.

נועדנו להישאר יחד לתמיד, אך אתה בוודאי יודע שהיחסים שלנו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. היום אני מביטה בך בגובה העיניים ויותר לא משפילה מבט. מבטיחה להמשיך את הדיאלוג הכן והעמוק שלנו כל מתי שנזדקק לו.
אוהבת,
 גילי


ארבע יקר שלי,

היית לצידי גם ברגעים היפים ועזרת לי להגיע עד הלום; נתת לי את המוטיבציה להראות את הטוב שבי לעולם. רק שכחת לשים לי מראה, כדי שאוכל לראות את עצמי כפי שהעולם רואה אותי. היום אני מבינה, שהילדה הקטנה שבי, זו שרוקמת פנטזיות וכמהה לאהבה וחיבה, רוצה בעצם את האהבה שלי. אני היחידה שאוכל לתת לה את מלא תשומת הלב לה היא זקוקה. המאבקים שאני מנהלת אמנם חשובים, אך ניתן גם לנהל אותם בדרך רגועה ושקטה יותר שתגבה ממני פחות כוחות ותעורר פחות התנגדות, אך את זאת אוכל להשיג רק לאחר שאשיב את השלווה לעצמי, ואהיה שלמה ובטוחה בעצמי.

בעולם הזוגיות אני מרגישה שחיבלת לי יותר מכל. האהבה הגדולה לטבע, לחיות, לאמנות, לאנשים ויותר מכל לבן-זוג שיהיה לי שותף לכל אלו – מקדשת את כל האמצעים. זה השקר שנטעת בי. שקר שהוביל אותי לחיפוש אחר אהבה חיצונית "נעלה". שקר שגם לי להתפשר על עצמי, לפגוע בעצמי ולשגות בפנטזיות שווא – העיקר לא לוותר על הזדמנות לחוות קשר ש"ימלא" אותי. החיפוש אחר מישהו שישלים אותי, שיכיל אותי וימלא את החסכים שלי, לעיתים גרם לי להפוך בני זוג לא מושלמים כלל, לאידיאלים עבורי. שיקרת לי, אמרת לי שאני אוהבת אותם, זקוקה להם, שיותר טוב לי איתם מאשר בלעדיהם. בעצם, אהבת לאהוב וכלל לא היה לך איכפת שאני הייתי זו שנפגעתי, אני זו שנשאתי את הצלקות לאחר מכן.

חשפתי אותך, אני רואה אותך היום ומודה לך על כל מה שנתת לי. אני אוהבת בך הרבה דברים: אוהבת את הסערות והעוצמות שבך, את היכולת שנתת לי להעניק לאחרים; לבכות ולשמוח איתם. מודה לך על הרצון להתעמק בתכונות האדם, ברגשותיו, ברגשותיי. על המניע החזק למצוא משמעות בעולם הזה, וכך גם לפעול מתוך הרצון להיות משמעותית בתוכו, בעבודה ולאנשים שבחיי.

מהיום אשתדל לראות אותך ברור יותר: מתי אתה בוכה כדי לבכות, מתי אתה סוער כדי לסעור, מתי אתה שוקע כדי לשקוע ומתי אתה אוהב, סתם כדי שיהיה לך את מי לאהוב.

אין לי שאיפה להשתנות כי אם רק לגדול, להמשיך בדרכי, לראות את הבורות שבדרך, וכשאפול אף אבקש ממך שתושיט לי את הסולם, גם הוא יבוא ממך- מתוכי.

אני מאמינה בנו!
אוהבת,
פז.

ארבע שלום,

 למרות שאתה מלווה אותי כל חיי, זכיתי להכירך רק לפני מספר חודשים. נראה שמרוב שהיינו צמודים, לא שמתי לב להיותך נפרד ממני, וייחסתי לעצמי את כל מחשבותייך ורגשותייך. כיום, למדתי לחבב אותך, או לפחות חלקים ממך, אם כי בוא נודה על האמת, ידעת לסבך לי את החיים לא פעם. כדאי אולי, שננקה קודם את השטח ונסגור חשבונות, כדי שנוכל להגיע אחר כך לשלב הפירגונים.

אז קודם כל בוא נודה, אתה חפרן לא קטן: "מה זה אומר?", "מה המשמעות של כל זה?", "איך זה גורם לי להרגיש?"… בינינו, אפשר פשוט לקצר תהליכים ולגשת ישר לעניין, הרי החיים ממשיכים להתנהל בזמן שאתה עסוק בלהגדיר אותם.

שנית, נתת לי להרגיש שונה ולא שייכת, ונדרשו הרבה מאמצים מודעים, כבר מגיל צעיר בשביל לצאת מהקונכייה ולהתחבר לחיים.

בנוסף, יצרת אצלי כמיהה למיוחד ולשונה, עד שקשה להתמודד עם השגרתי והחד-גוני. לקח לי זמן ללמוד לראות את היופי שבפשוט והרגיל, בדיוק כפי שהטבע לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא.
ולסיכום, אפשר להזכיר גם את הטלטלות הרגשיות שגרמת לי, שזרקו אותי מעלה ומטה, בסחרחורת רגשית מתישה.

טוב, אמרנו שאפשר גם לפרגן, אז ראשית רציתי להודות לך על העומק החשיבתי, שגרם לי לחפש משמעות, וסלל את הדרך לנתיב של מודעות. הרגישות שלי התפתחה עם הזמן לרגישות לזולת ועבודה למען הזולת, שהינה ערך נעלה בעיני. היכולת שלי להגזים בדברים מסייעת לי לא פעם לשקף לאחרים את השקר ברגשותיהם ומחשבותיהם, ובכך לאפשר להם לצחוק ולשחרר אמונות שגרמו להם עד כה סבל.

לסיום, אני חושבת שהשיעור החשוב ביותר שלמדתי לאחר שהטלטלות הרגשיות וחוסר הסיפוק התמידי החלו להתמתן הוא, שאפשר פשוט "להיות" ואפשר פשוט "לעשות", ודי בכך.

שלך,

דלית


אגו יקר, 

ידידי הטוב, אויבי הוותיק. אני רוצה להודות לך, על כל הכישרונות המרהיבים שלך. על החכמה שלך, יכולת הלמידה, על כושר ההתבוננות וההבחנה וכן על העדינות שלך ועל עולמך הכל כך גדוש מלא ועשיר.

לעתים איכויות אלה, העניקו לחיי נופח ייחודי ומרתק מלא צבע ועוצמה. יש ואנשים שאבו ממני עצה ותושייה ואיזו תחושה נהדרת זו, הידיעה שיש לי מתנה מיוחדת להביא לעולם.

אם זאת, ישנן נטיות מותנות במערכת שלך, שלעתים דווקא בשילוב עם רצוני הטוב, הרסו ודיכאו, במקום לבנות ולהפריח. ישנם כמה דברים יקירי, שעליך לראות נכוחה באומץ ולהפנים.

חיי העושר והרבגוניות שאתה חפץ בהם קיימים כאן, ברגע זה, בהווה הזה, במציאות הממשית החיה המתגלה לנו כל הזמן, היא השער לאין סוף. כל העולמות מתקפלים בנוכחות, בהוויה ולא בשוטטות חסרת המנוח שבראשך.

אני יודע שלעתים המפגש עם המציאות קשה. המציאות מחוספסת ומכאיבה, יש בה אלמנטים של מאבק ומלחמה, יש בה אלמנטים של קושי, פגיעות ואף אפשרות להיפצע. העולם הזה גס, תובעני, חורק רועש ומקשקש, לעתים דורש יותר מאשר מתגמל. אך כל קושי ואתגר, הוא פתח לצמיחה להרחבה, למפגש מלא ומדויק יותר עם העולם וכמובן, עם עצמך.

הנוכחות והאומץ שלך להתמודד ולהתעמת עם החיים על כל צדדיהם יאפשרו לך להיות יהלום, שבמקום שהחיים יהפכו אותו לאבק, ילטשו אותו ליהלום מזהיר. אתה מוזמן לנסות ולבטא את האנרגיה האדירה שלך כאן בעולם החומר, בעולם של כסף ועשייה, בעולם שיש בו אנשים. תרשה לעצמך להתפשט אל הלב ואל הגוף, לא רק לדעת אותם, כי אם להתבטא דרכם!  (ולא רק כשאתה בסביבה נוחה ומקבלת, או מסטול). 

הכל בנחת, עשה מאמץ ויחד עם זאת, אל תדאג והיה שמח,
כל החיים עוד לפניך…

שלך באהבה,

עמי 

 

שלום לך מדען יקר,

יש לך לא מעט תכונות מבורכות ואני מודה עליהן לא פעם:

  • היכולת שלך להשיג מידע מתחת לאדמה בנחישות של עיט העט על טרפו.
  • היכולת לראות את התמונה הגדולה וגם לרדת לפרטי הפרטים – וכשצריך גם ליצור אותם בסינתזה של קרעים או בפירוק לגורמים.
  • אורך הרוח לעבור על רבבות פרטי מידע משמימים ולדלות מהם מה שנחוץ.
  • היכולת לבודד פינה של שקט וליצור בה ללא הפרעה, גם באמצע סערה.
  • הסבלנות האינסופית  וקור הרוח כשהכול נראה קורס סביב.
  • ההתעקשות לבדוק כל דבר בעצמך ולא לקחת כמובן מאליו הצילה אותי לא פעם וגם פתחה הרבה דרכים חדשות למקומות מפתיעים.
  • יכולת הקשבה מעולה לכל מה שמעורר עניין.

במיומנות שנרכשה בשנים של עמל מתוכנן, אתה מגן עליי בחירוף נפש מפני מפגעים רעים של רגשות קשים. אבל כאשר לא נחוץ מחקר מעמיק והמידע כבר קיים, אתה ממשיך עוד ועוד לצוד דברים מיותרים ונכנס לסחרור מתיש. לא פעם אתה ממשיך לחכות בסבלנות שנים, אחרי שאין כבר מזמן למה לחכות. כדי לראות בבהירות את התמונה הגדולה ואת פרטי הפרטים אתה מתעקש לא להיות מעורב אלא לצפות מהצד ולא שם לב שאתה עצמך לא נכנס אל תוך התמונה וכך מחמיץ את העיקר.

אתה כל כך חסין משעמום של פרטי מידע יבשים, שהפכת אותם לסוג של תרפיה ושל בריחה. האפשרות ליצור בכל מקום אי של שקט, הפכה בידיך לכלי שנעשה בו שימוש תמידי ושלא לצורך. הוא הפך להיות הכלא שלי במקום מקום של חופש.

זה יפה להקשיב אבל אתה צריך ללמוד משהו מאמנות הדיאלוג כדי לתקשר עם בני אדם חיים. הזיכרון הסלקטיבי המהיר מפספס לא פעם את מה שדורש התבוננות יותר איטית ומעורבות רגשית. עכשיו שאני מכוסה היטב בכיסוי חסין רגשות קשים, גם רגשות רכים לא יכולים לעבור. וככה מנעת ממני אוצר בלום, מקור אדיר של כוחות, של תבונה ושל חיבור.

הייתי רוצה להיות הרבה יותר מעורבת עם אנשים, להרגיש הרבה יותר נוח בחברה, ולקבל רגשות שונים וסותרים כחלק מהמכלול האנושי. אני מבטיחה לא לנצל את הנכונות הזאת כדי לנסות להיפטר ממך או כדי להוריד משהו מהחשיבות שיש לך בחיי.

שלך לנצח
טלי

טיפוס 5 יקר שלי,

קשה לי לתאר את חיי ללא הסקרנות הרצון לחקור ולהתעמק בכל כך הרבה נושאים מגוונים ומעניינים שאתה ברוב חוכמתך הצלחת לנווט אותי אליהם. אני זוכרת את הימים שביקור בחנות סטימצקי היה מעלה חיוך גדול על פני ואיך יצאתי משם עם שקית מלאה.

כמה הידע והרצון לחקור דברים הצליחו להשכיח ממני שעות שבהם ישבתי לבד או בין חברים או אנשים אחרים ששיחתם שיעממה אותי אבל אתה דאגת מראש שיהיה לי נושא שיעסיק אותי ולא אצטרך לסבול שיחות סרק או רכילות שמרעילה אותי. עוד דבר שאני מודה לך על כך זו היכולת להקשיב לאהובי או חברי ממקום ניטראלי לא מתערב וכך להאיר נקודות שאחרים לא שמו לב להם.

אבל יש לי גם הרבה ביקורת עליך ולצערי במקומות האלו אתה הכבדת עלי מאוד. לא לימדת אותי לפתח שיחה קלה, הכל צריך להיות בעל משמעות ועם עומק, כמה קל לשחרר לפעמים את הראש וללכת אחר הלב.

האם שמת לב שכבר הרבה זמן אני לא קונה דבר בסטימצקי? האם לא תהית מה קרה לאישה הסקרנית אוהבת הדעת? אז תשמע.. לפעמים כל הידע והספרים שלך משמשים לי ככלא, אינטליגנטי אבל בכל זאת כלא, אני רוצה לצאת לטייל במחוזות אחרים, להתעופף ולהיות חופשייה כמו צפור דרור. אז אל תכלא את הציפור שבי.

יש דבר או שניים שהייתי שמחה שתוותר עליהם לגמרי למשל: אל תחשוב שכל אחד רוצה להתקיף אותך ומיד אתה מכניס אותי למגננה. ואולי תקטין קצת את המרחב שאתה מצייר סביבי, אני כבר לא צריכה את כל ההגנות האלו שלך.

בתודה ובהוקרה   

ציפי

טיפוס 5 יקר שלי,

תודה לך על הסקרנות האינטלקטואלית והרצון ללמוד ולהתפתח בתחומים שונים; על ההבחנה החדה והניתוח המדויק של מצבים שונים; על קור הרוח שאני מגלה במצבי דחק מסוימים שבהם אנשים אחרים נתפסים לבהלה.

אולם, בשל חוסר רגישות אני נתפס לפעמים בעיני אחרים כטיפוס מתנשא, מנותק ומרוחק, למרות שאני לעיתים מעוניין לפתח קירבה אישית או מקצועית עם אנשים אלה. כמו כן אינני נתפס בקרב האחרים כטיפוס פעיל, העושה למען הכלל ותורם ממרצו. אני גם לא מסוגל לבקש עזרה מאחרים, גם מאלה שקרובים אליי מאד.

 לכן, מעתה ואילך, החלטתי לפעול יותר; להפוך ליותר אסרטיבי, ליטול את היוזמה בידי ולבצע. כמו כן אנסה להתקרב לאנשים באמצעות פנייה לרגשותיהם ובכך אפתח את התקשורת הבינאישית ולא אתפס עוד בעיני הזולת כמנותק.

שלך,
אפי


חמש יקר שלי,
 

אני מעריצה את היכולות שלך של חשיבה עקרונית ועמוקה, של צניעות והסתפקות במועט, של חוזק ועוצמה פנימית, של יציבות, של אהבת החכמה, של ישירות ואהבת האמת, של פירגון וכבוד לאחרים ושל רגישות מיוחדת ועדינה. 

מאידך אני נלחמת בחולשות שלך. שתדע שאתה קמצן. קמצן בדיבורים, במחמאות, במילות אהבה, עידוד וניחומים. קמצן בביטוי הרגשות, בחיבוקים, חיוכים וליטופים. קמצן במותרות והנאות, בקנית חפצים, מאכלים מיוחדים ופינוקים קטנים.

אתה גם מופנם וסגור כל כך, לפעמים אני ממש רוצה קצת חופש להיפתח. מה אכפת לך? תן לי קצת מרחב, תשחרר קצת. אני רוצה להיות פתוחה ושייראו אותי שמחה ומאושרת. כשאני משתחררת זה ממש נעים לי. אני אוהבת לחייך ולהיות שמחה, אוהבת ומאושרת, רק אתה מפריע לי. יש לך מין סטיגמה כזו, שחושבת שאדם צריך להתנהל בצורה מחושבת ובקור רוח. לפעמים זה נכון וטוב, אבל לא כל הזמן. אז שחרר אותי , תן לי מרחב, תן לי להיות עצמי עם מה שאני רוצה ואוהבת.
שלך,

סיגל


אגו יקר שלי,
 
עכשיו, אחרי הסדנה, אני קולטת שמאז ומעולם היית נוכח בחיי. אני זוכרת את עצמי בגיל 8 בערך, כל המשפחה מתארגנת לנופש משפחתי וכל אחד נדרש לקחת את מה שחשוב עבורו, אני זוכרת שאני לקחתי כלי כתיבה כי חשבתי שאולי נזדקק לזה כי בטח כולם יביאו צעצועים ובגדים וכו' אבל על זה בטוח שאף אחד לא חשב.. ואולי נצטרך.

זוכרת אותך גם בגיל מתקדם יותר כשהייתי חוזרת מאוחר הביתה, תמיד היית חושש עבורי שאולי מסתתר מישהו במקלט ליד המעלית ותמיד אמרת לי שכדאי לרשרש עם הנעלים מהכניסה לבניין כדי שאם משהו שם הוא יצא ואני אבחין בו מייד ולא תהיה לי הפתעה.. תמיד הכנת אותי ורצית שאהיה בהיכון.
 

לפעמים צדקת, אבל רק לפעמים, נכון שאתה עוזר לי גם היום אבל אני כאן כדי לעשות איתך הסדר חדש, כי בסופו של דבר החיים האלה הם שלי, אתה רק המאבטח.

במהות שלי ובזיכרונות שלי אני זוכרת את עצמי כילדה אמיצה, סקרנית שאוהבת לחיות ולהנות מהחיים, אוהבת להתנסות ולהכיר אנשים ששונים ממני ומאתגרים אותי ואתה מונע זאת ממני, מונע ממני לשקוע בחוויה של הנאה ומשאיר אותי דרוכה.

התחזקת יותר כשילדיי נולדו. רצית תמיד לוודא שאני בוחרת נכון בשבילם, תמיד חשדת במטפלות וגם אחרי שמצאתי את הטובות ביותר, לא נתת לי מנוח. וכמה נדנדת לי שאטפל בביטוח חיים וגם אחרי שעשיתי רצית שאגדיל אותו ועוד רעיונות מהסוג הזה שלא נותנים לי מנוח. וגם ממש לא כיף ללכת איתך לקניות, בטח לא בעונת המבצעים. איכשהו אתה תמיד לוחש לי שבטוח יש כאן הונאה והמבצעים האלה הם סתם חארטה.. בקיצור אתה הורס לי את כך הכיף שבקניות.

אני באמת רוצה לחיות איתך בידידות הרי לא אתה ולא אני הולכים לאף מקום, יש בי רצון שתסמוך עלי, על ההחלטות שלי. אתה הרי יודע שאני אף פעם לא נופלת, תמיד מצאתי את הכוחות כשנזקקתי לכך, תמיד מצאתי את האנשים הנכונים שנדרשתי לכך, תמיד מצאתי את התושייה ונעזרתי ביכולת התמרון והאלתור המצוינת שלי, אז תפסיק להקטין אותי ולצמצם אותי ולמנוע ממני להתנסות ולחוות ולהשיג את המטרות והרצונות שלי.

ויש דברים שתדע לך שלא נדון בהם! לא נדבר יותר על שריפות באמצע הלילה, לא אדמיין את עצמי מחלצת את ילדי וגם לא רעידות אדמה ומלחמות.. אין צורך בזה. אתה יודע שמה שצריך לקרות יקרה ולא משנה מה נעשה. העולם הוא מקום לא צפוי ולא ניתן לשנות את כללי המשחק עבורך, יקירי.

מקווה בשבילך שאתה מרגיש בנוח עם המכתב הזה (כי אני מרגישה ממש טוב עם עצמי, קצת יותר משוחררת ומסופקת)

שלך בידידות
תמי

 


טיפוס 6 יקר שלי,

אתה צמוד אלי  שנים רבות, מנסה להגן עלי מכל מיני סכנות. מרוב שאתה צמוד, אתה חונק אותי. אתה איתי בכל רגע, בכל מצב, מנסה להגן, אבל פעמים רבות יוצר תחושה של קיפאון ואי יכולת לצאת לפעולה כי כל מה שאני יכולה לראות זה את הקשיים. 

כשנשאלתי בסדנה מה המתנות של הטיפוס שלי, לא יכולתי לראות מהן. כל מה שיכולתי זה לראות איפה אתה עוצר אותי וגם זה במקרה הטוב. המקום היחידי שבו היה לי ברור איפה אתה באמת מגן עלי (וגם שם לפעמים התסריטים ממש גרועים ולפעמים קצת מוגזמים) זה בכביש, ששם פעמים רבות לאור היכולת שלך לראות מה עלול להשתבש, צפיתי מראש התנהגות של נהגים.

עוד מתנה שלך זו הנאמנות לאנשים האהובים עלי. להיות שם בטוב וברע. אני גם יודעת שהיציבות ויכולת ההתמדה הם ממך. אני רוצה להודות לך על חוש ההומור שעוזר לי. מזל שיש לי אותו. כדאי שתביא אותו יותר לפגישות שלנו, מאשר את התסריטים של סרטי האימה. הוא יותר נחמד ועוזר. 

לא תמיד אתה חייב להראות לי את התסריט הגרוע ביותר.  נכון שלפעמים אתה צודק , אבל הרבה פעמים לא. הכיווץ הזה בבטן, הסימן שלך, גם כשלא צריך, מקפיא אותי ומשגע אותי. אני צריכה שתעזור לי לממש את כל הדברים ולהפסיק לכווץ לי את הבטן ולהגביר לי את הדופק עד שאני לא יכולה לחשוב או להרגיש רגש אחר. כי איך אפשר להגיד למישהו שאתה אוהב אותו, שהוא חשוב לך, אם אפשר מיד לראות את פוטנציאל הפגיעה. איך אפשר לשתף במחשבות, ברגשות בדברים חשובים, אם אתה יכול לראות מיד את תוצאת הבגידה. 

שחרר אותי קצת !!  אני יודעת שאני יכולה להצליח לממש את מה שאני רוצה. אתה יכול ללכת לנוח לפעמים ולתת לי לזרום. אתה יכול לסמוך עלי כי אני סומכת עליך שתהיה שם כשאצטרך אותך. מגיע לי חופש וגם לך.

באהבה,
פז

 


טיפוס 6 יקר,

חייתי איתך הרבה מאוד שנים, אבל אף פעם לא ידעתי על קיומך. תמיד רצית להגן עליי, לתת לי בטחון ולשמור עליי מסכנות החיים. לפעמים זה הצליח לך, אבל הרבה פעמים גרמת לאפקט הפוך. במקום לגונן עליי, מנעת ממני להעיז. במקום לשמור עליי, גרמת לי להאמין שלא כדאי לנסות כי ממילא לא אצליח. בגלל הרצון החזק שלך לגונן עליי, הרבה מאוד זמן הרגשתי פסימית, חסרת בטחון וחסרת אונים. 

היום כשאני מודעת לקולך המגונן והמודאג, אשתדל להקשיב לך אבל מקווה יותר להעז, לקחת סיכונים במקומות בהם לא תמיד מובטח ניצחון. אנחנו לא נפרדים, אנחנו נמשיך לנהל שיחות. לפעמים אני מבטיחה גם לפעול לפי עצתך. אבל אנחנו כבר לא נהיה ישות אחת, אתה לא תשתלט עליי ותגיד לי מה לעשות. אני מבקשת שתסמוך עליי ותאמין ביכולות שלי.
שלך,
מירה

 

שבע יקר שלי,

אתה חי בתוכי כבר 36 שנים, ורק בשנה האחרונה אני מתחילה להיות מודעת אליך ולהכיר אותך טוב יותר. אתה צובע לי את החיים בוורוד ומראה לי את הצד הטוב בכל דבר. עוזר לי להישאר אופטימית וחיובית בכל מצב. הספונטניות הטבעית, השמחה וחוש ההומור שלך, הצילו אותי בהמון סיטואציות, הסקרנות והרעיונות היצירתיים שלך עזרו לי לתכנן את העתיד והובילו אותנו לחיים יפים.

היום, אחרי הסדנה, אני מבינה שכל המתנות האלה יכולים בקלות להפוך למגבלה, ואני צריכה להתחיל להקשיב לך בעירבון מוגבל. אתה גורם לי לחוסר משמעת עצמית, להימנעות, לדחיינות, ולהיות שקועה באינספור עיסוקים שלרוב קשורים להנאות רגעיות או לתכנון עתידי שרחוק באותו רגע מהמציאות, וכך להימנע מלראות את המציאות במבט מפוכח, ישיר ועמוק יותר.             

אני מבקשת ממך שתאפשר לי להיות יסודית יותר ולא לקפוץ מדבר לדבר גם כשאתה מרגיש משועמם. ההתמדה בתחומים שלא מספקים לך הנאה רגעית, חשובים לנו מאד, כדי ליצור חיים שבטווח הארוך יספקו לנו הנאות גדולות יותר. כמו הנאה אחרי ספורט, הנאה מדימוי גוף בריא. חשוב לי שתבין את זה ותהיה סבלני.

הענקת לי הרבה אומץ, האומץ לא לחשוש מכישלונות, שהוביל אותנו למקומות מאוד גבוהים בחיים, היום אני רוצה לבקש ממך שתתן לי גם אומץ להתמודד עם מה שמפחיד וכואב. אני רוצה שתעזור לי ללמוד להתמודד עם הבעיות שלנו ולא לברוח מהם. אם אנחנו באמת רוצים לבנות חיים מלאים בכיף, הנאות, הישגים והגשמה, אנחנו צריכים גם להיות מספיק אמיצים להכיר בבעיות שלנו ולהתמודד איתם.

בתמורה אני מבטיחה לך שאחשוב על פיצוי הולם בשבילך בסוף.

 בכיף והנאה לאורך זמן,

מיקי


אגו יקר,

אתה יקר לי הודות לשמחת החיים שלך, האנרגיות הבלתי נדלות, האופטימיות המתפרצת שמוכיחה כל פעם את עצמה מחדש. אתה הוא זה ששומר עלי לא לשקוע, לראות את הטוב בכל דבר, לא "לחפור" (כי מה זה מועיל), לשמוח במה שיש ולא במה שאין. ללא ספק תרמת לכך שיהיה לי חוש הומור מפותח ושהאנשים סביבי ירצו  להידבק "מהחיידק" הזה של שמחה ופירגון.

אבל…… בד בבד, עם כל האופוריה הזו, גיליתי שלפעמים להאמין שהכול יהיה בסדר ולהתנהג כאילו לא קרה דבר, גם כשדברים קשים קורים, זה בעצם לא להרגיש. לא לחוש. 

זה מפחיד ואולי המילה הנכונה מתסכל, לדעת שבגללך הפסדתי דברים. כי בחשבון נפש אישי וכואב, גיליתי שאכן הפסדתי דברים. כל פעם שחששתי להתעמת עם משהו שעלול להכאיב, לדכא או לטלטל- נעלמתי או ויתרתי.

עיוור שלא רואה – שמח שאינו רואה גם דברים מכוערים?

חירש שלא שומע – שמח שהוא לא שומע דיבורים גסים, מעליבים וכואבים?

אילם שמח בחלקו רק מפני שאינו צריך להגיב במילים לדברים שאינו רוצה?

נראה לי שהבנת שהדברים לא כל כך פשוטים ולמטבע הזהב הזו שני צדדים….

אני שומעת את קולך החרישי הפעם שואל בלי ציניות- באמת תסתדרי? זה באמת שווה?

אז אגו יקר שלי- ביחד (כי הרי אתה זוכר שאני לא מוותרת עליך??) נצליח.

זה לא יהיה קל, אבל מצד שני זה יהיה מאתגר ומלא תחושות וצלילים.

הרי אתה הוא זה שלימד אותי להאמין שיהיה בסדר…

שלך ואיתך תמיד,

אורית


אגו יקר שלי,
 

ראשית אני רוצה להודות לך על כך שאתה תמיד שם בשבילי – דואג, תומך, שומר ומגן עלי מכל משמר. בזכותך יכולתי לארגן וליזום פרויקטים שנראו מעל למידותיי, לחשוב תמיד שאפילו השמים הם לא הגבול ואין דבר שאי אפשר להשיג. שאוכל לכבוש את העולם אם רק ארצה. הקנית לי יכולת תכנון וארגון שעזרה לי בפרויקטים הגדולים שניהלתי בהיי טק. לעיתים תחת לחץ כמו ניהול המבצעים בטייסת בחיל האויר שם הייתי צריכה קור רוח בזמן אמיתי וללא הפגנת רגשות מיותרים.

עזרת לי ליצור מעטפת הגנה ותמיכה לכל אהוביי וקרוביי שידעו תמיד שיש על מי לסמוך, שתמיד אהיה שם לצידם באש ובמים, שהם יכולים לסמוך עלי באופן מלא וטוטאלי, שהם מוגנים ועטופים.

אני יודעת שמרוב רצון להגן עלי לעיתים הלכנו עם זה רחוק מדי. כשמדי פעם השפענו על אחרים ודחקנו בהם לקבל את דעתנו ולפעול על פי רצוננו. כששרפנו קשרים חברתיים מהר מדי רק משום שהצד השני טעה או פגע ומחקנו אותו מרשימת אהובינו. כשניהלנו לאחרים את החיים, מתוך ידיעה ברורה שאנחנו יודעים יותר טוב מהם, מה נכון עבורם ודעתם קצת פחות חשובה.

בחוסר היכולת להרגיש או להחצין רגשות. האיסור הזה שלך לבכות בציבור או להיראות חלשה ליד אנשים היה קשה לי ולא פעם העמיד אותי במצבים לא פשוטים.

בהחלטה לעולם לא לבקש עזרה מאף אחד כדי שלא ידעו שאני זקוקה, עמדתי לא פעם במצבים קשים בהם אני אמא צעירה לשני ילדים קטנים ולא יכולה להצליח הכל לבדי, לא פעם קרסתי בעקבות מדיניות זאת, אך התעקשנו להמשיך ולהחזיק חזות קשוחה וחזקה. אתה ואני יודעים כמה הייתי חזקה ובו זמנית כל כך זקוקה לעזרה, תמיכה וחיבוק במקומות הנכונים. אך לא העזתי להראות זאת.

בתור אדם אנרגטי ועוצמתי, מלא אש, החלטנו להבליג ולא לכעוס מתוך מדיניות של "לא לפגוע" בחלשים מאיתנו. הדחקה זו שמרה את האש בפנים ושרפה את הבטן שלי מבפנים יום אחרי יום, מבלי לשים לב למחיר הכבד שאני משלמת. איזה יופי שאנחנו יכולים לעשות שלום אחד עם השני, אני עם עצמי, ולהחליט שאנחנו לא צריכים את כל אילו יותר. שנוכל לחיות יחד בהרמוניה, באהבה ובקבלה עצמית. 

אנחנו לא נפרדים, לעולם! אך כן תוכל להרפות מעט מהנטל שלקחת על עצמך ולהתרווח במקום שהגענו אליו. אני כבר לא חייבת להשיג כל יעד ובטח לא בכל מחיר. אני נהנית מההצלחות הקטנות ומעצם ההתעוררות כל יום לבוקר נפלא.

 אגו אהוב שלי, אנחנו יוצאים יחד למסע בו תוכל לנשום ולהשתחרר מתפקידך הקודם. פשוט תהנה ממי שאנחנו, ותבטיח לי שמדי פעם תלחש לי באוזן מילה טובה או סתם תתן לי חיבוק.

באהבת עולם,
גל

 

 

שלום אגו,

54  שנים שאנו מכירים אבל זו הפעם הראשונה שאנו מתוודעים זה לזה פנים אל פנים. לאורך כל השנים ידעתי שאתה קיים, אבל לא ממש ידעתי איפה לחפש אותך, עד שלפני מספר חודשים התחלתי את סדנת הצמיחה.

ראשית אני מבקש להודות לך על כל השנים שסייעת לי לשחק על המגרש, שאפשרת לי להיות אדם מעשי, שאינו חושש מפעולה קשה כקלה.

הבעיה אגו יקר, שמדי פעם דחפת אותי למעשים והתנהגות אימפולסיבית וכוחנית שגרמו לי נזקים לא מעטים. לא אחת התנפלתי על חבר זה או אחר, בהאשמות שהיום אני יודע שהם האשמות שווא שהביאו אותי לנתק קשרים חברתיים לא מעטים.

היום אני לא מסכים בשום פנים ואופן שתגור בביתי מבלי שאראה אותך. הימים בהם חיית במחשכים חלפו. אני לא מוכן שתעשה בביתי כבשלך. זה לא שאני מבקש ממך להיעלם חלילה, כי איך אפשר בלעדיך, אבל אני כן מצפה ממך שתודיע לי לפני שאתה יוצא בכעס ואני זה שאקבע מעתה ואילך אם אתה יוצא, איך אתה יוצא ומתי אתה חוזר.

 שלך בידידות.
מיכאל

 


אגו יקר,

מאיפה מתחילים מכתב כזה? איך נפרדים מטבע שני? אחרי כל-כך הרבה שנים בהם גדלנו והתפתחנו יחדיו הגיע הזמן להשיל את השריון, לקחת נשימה עמוקה ולצעוד את הצעד הראשון ללא מערך הגנה ולהתמודד עם החיים כמות שהם. 

אבל לפני הכל תודה לך, על המוכנות להתמודד עם כל דבר שיבוא, על יכולת ההתמדה והאמונה ביכולת שלי להתוות מטרות ולהגיע אליהן, בכוחות שנתת לי להמשיך גם ובעיקר כשקשה, על חוש הצדק והמוסר שדוחף אותי לתרום לחברה ולסביבה ועל החתירה לעתיד טוב יותר.

יחד עם המתנות הללו ישנן מספר התנהגויות והשקפות אשר לא תורמות לי ומונעות ממני להיות מאושרת. התנהגויות המונעות מפחד ואשר לא מובילות לתוצאות חיוביות עבורי ועבור הסובבים אותי. לכן, החלטתי לחתום על חוזה חדש לחיים והוא כולל את הסעיפים הבאים:

1.    כשאעשה תוכניות – אני מקבלת שייתכן והן ישתנו בשל אירועים ו/או אנשים. שינויים בלו"ז או בדרך שהוחלטה הם אפשריים ולגיטימיים ולפעמים אפילו יכולים להיות לטובה.

2. כשארגיש זיוף, הטעיה, מרמה או מניפולציה –אני אקח אחריות ואדאג לקדם את האינטרסים שלי בלי לצפות שמישהו אחר יעשה את המעשה הנכון. ותמיד אזכור כי הבחירה הכי גרועה תהיה להיכנס למלחמה ולהוכיח את הרמאי.

3. כשיאמרו לי מה לעשות, והכוונה לא למנהל שלי, אלא לאנשים אחרים במסגרת העבודה, חברים, משפחה או סתם אנשים ברחוב,  אתייחס לכך כאל הצעה ובידי תהיה הבחירה אם לעשות זאת או לא.

4. כשאנשים יושיטו לי יד בלי שום סיבה נראית לעין– אני אבדוק עד כמה אני יכולה להושיט בחזרה ועדיין להרגיש בנוח עם זה.

5. אני מתחייבת לגרש כל מחשבה צינית ומחשבה שיפוטית מיד לכשתעלה.

שלך בהקלה,
גלית


אגו יקר שלי,

מאז שאני זוכרת את עצמי, אתה חלק מהותי ומשמעותי ממי שאני. 

לצערי, החיים זימנו לי אתגרים לא פשוטים. לימדת אותי חוסן, עוצמה פנימית והתמודדות מיטבית איתם. הראית לי איך לשמור על עצמי וחלילה לא להראות חולשה, כדי שלא  ירחמו עלי. רחמים זה הכי קשה… זה מציב אותך מראש בעמדת נחיתות ואת זה כמובן שלא יכולתי ולא רציתי לקבל. ואכן, בזכותך תמיד החמיאו לי על כך שאני אסרטיבית, חזקה, מתמודדת עם בעיות בצורה ראויה לציון ובכלל מהווה מודל לחיקוי.

רק שבדרך איבדתי קצת את עצמי. המשא שגרמת לי לסחוב לבד כבר כבד לי מדי. גרמת לי להאמין שאני חייבת שריון שיגן עלי מפני העולם, שאסור לי להודות שאני פגיעה, שאני זקוקה מדי פעם לכתף תומכת. לימדת אותי כמה חשוב להתמודד לבד עם הבעיות שלי ולא לשתף אף אחד, כי שיתוף מעיד על חולשה והרי אני חזקה ולא צריכה עזרה מאף אחד.

רק מה, שכחת לספר לי על המחיר שאני משלמת בדרך… לא קל להתמודד לבד. אומרים שהבעיה בלהיות חזק, זה שאף אחד לא שואל מה שלומך.

 מכיוון שלא שיתפתי ולא חשפתי את מי שאני באמת לעולם, גיליתי שמה שאני מציגה זה סוג של מסכה. איפור מושקע שמסתיר את כל הצלקות והפצעים שמתחת. ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שזה די מתיש להתאפר כך כל בוקר.

אז תודה לך ששמרת עלי כל השנים ואני בטוחה שתמשיך לשמור עלי גם בעתיד. אבל תן מקום גם לקול האחר שבתוכי.  יש חן ואותנטיות באני האמיתי שלי. לפעמים אני רוצה להתמודד עם החיים בלי שריון ובלי מסכה. וזה לא מעיד על חולשה.
להיפך,  יש עוצמה בפגיעות ויש בה יופי.                                                                                             
בתודה ובאהבה,  

מירה

 


שלום לך 9,

נכון להיום עברנו כבר 41 שנה.
41 שנה של הצטרפות לרצונותיהם של אחרים תוך כדי ביטול עצמי שרק הלך והתעצם עם השנים.
41 שנה של ייפוי המציאות עד כדי אבסורד מוחלט.
41 שנה של מיסוך וערפול חושים שהלוואי והיו מועילים לפחות רק בחלק מהמקרים.

יכולת ההתמודדות שלך הוכחה שוב ושוב כאינפנטילית ולא אפקטיבית עד כדי גיחוך… איזה מין
מנגנון מטופש זה "עצימת עיניים" אוטומטית ובלתי נשלטת לנוכח סכנה אמיתית או אפילו מדומה?

מה גם שהוכח שככל שרמת הסכנה עולה, כך אתה סוגר את עיניי עוד יותר וגורם לי לפעול בדיוק הפוך ממה שצריך! להצטרף לאויביי, להקריב את עצמי יותר… תאר לך צבא שדרך הלחימה שלו היא התאבדות.. פלוגות שלמות של מתאבדים, פשוט מגוחך. צבא של "קדושים." צבא שנותן את הלחי השנייה.

גם במקרים בהם כביכול הצלחת, אם נבדוק טוב טוב נגלה ששוב פרשת מסך ורוד על פני מציאות עגומה ביותר שאליה הובלת.  

בכל שעת מבחן אני נוכח מחדש לכוח המשתק שלך, לעוצמה הקטלנית והשקטה שלך, אני מדמיין אותך כמי שעומד מאחורי הגב שלי בשעת סכנה ושולח אליי יד ברזל חזקה לסתום לי את הפה. עוד יד ברזל לכסות לי את העיניים, לאטום לי את האוזניים…

אני מודע היטב ליכולת שלך לאיין בעוצמה רבה כל דבר שנקרה בדרכך.. זאת המהות שלך. אתה מעין מכונת איון שקטה וקטלנית. אני מודע היטב לכוח המרדים שלך שמתפשט לי בגוף כמו סם הרדמה ומונע ממני מלפעול, מלבקש, מלרצות ומלחיות.

הדבר האחרון שניתן לומר עליך הוא שאפשר לחיות לצידך בשלום משום שבאופן כל כך פרדוקסלי ומתוחכם, השלום עצמו שאתה מייצג הוא לא יותר מאשר כלי המלחמה שלך… כלי מלחמה הפוך.. כלי מלחמה בלתי נראה, שקוף.. הפוך על הפוך ממש כמו כל האג'נדה שלך.. הכל הפוך על הפוך.. מעין דנידין שרואה ואינו נראה.

ואם פסיביות לא הייתה מנת חלקך באופן כל כך מושרש ובסיסי הייתי פשוט הורג אותך בעצמי כבר מזמן ועם כל האירוניה שבכך אולי דווקא כאן ועכשיו אתה באמת מגן עליי ממש מפני זה…ממש ע"י אותה פסיביות עצמה. 

רוני

 


אגו יקר,

לאחרונה, למדתי אותך, למדתי את דרכיך, את פועלך. הרדמת אותי, ערפלת אותי ואת חושי, השתקת אותי, העלמת אותי, וכל זאת כדי שלא אוציא קול ואתעמת, שחלילה לא תהיה מריבה. רצית שאשמור על פרופיל נמוך ואתמזג עם האנשים בסביבה, גרמת לי להגיד כן לדברים שלא רציתי לעשות, ולשתף פעולה עם הרצון של האחר, כדי לא לאכזב.  

אז נכון, בטווח הקצר מנעת מחלוקת, אולם בטווח הארוך הותרת בגופי כעס וטינה גדולים, כי הרגשתי שכופים עלי לעשות דברים. וככל שהכעס והטינה גברו הרדמת אותי בשינה עמוקה כדי שלא ארגיש… היו מצבים בהם לא הבנתי את הקיפאון שהשתלט בגופי, את התחושה המשותקת בה לא יכולתי להגיד אפילו לעצמי מה אני מרגישה, מין שיתוק מחשבתי, רגשי ופיזי. אני יודעת שעשית כל זאת כי דאגת לי, כי פחדת שלא יאהבו אותי, אבל בעצם יצא שהקטנת אותי והחלשת את קולי. והכי הכי קשה היה לי ביחסים עם בני זוג, שם איבדתי את עצמי וביטלתי את זהותי, עד כדי התמזגות כמעט מוחלטת עם הצד השני, וככל שפחדתי מאובדן כך התמזגתי יותר…

מהיום יש לי את ההזדמנות ליצור את הזוגיות שאליה כמהתי כל חיי, והיא תתחיל איתך. אני רוצה שאהבה תיכנס לחיי, ואתה חברי היקר, הסתרת אותי, כי אפשר לצחוק איתך וגם להשתעשע, אבל אהבה כמו שאני רוצה, לא תיכנס אם אתה בסביבה.

היום אני מבינה שכל השנים פגעתי בעצמי כי התעלמתי מעצמי, מרצונותיי ומצרכי. לא רציתי לפגוע במישהו אחר, אבל בעצמי כן פגעתי. אני לא כועסת, לא עלי ולא עליך, נהפוך הוא, אני אוהבת את שנינו. היום אני מבינה שיחד אנחנו חזקים, יש לנו כוח, ויחד נשיג ונהפוך עולמות.

יש לי תכנונים לגבי החיים שלנו ומבטיחה לך שהשנים הבאות יהיו נפלאות ומופלאות כמו שרק אתה ואני ביחד נוכל ליצור אותם. אני אשמיע את קולי ואומר את דברי גם אם אצטרך להתעמת, אני אנקוט עמדה ואוביל דברים, גם אם זה כרוך במאמץ, אביע את עצמי יותר, גם אם זה מנוגד לדעות האחרים, אני אהיה אני. ואתה חבר יקר תעזור לי. אני אוהבת אותך, אגו שלי, ואני אוהבת אותי, וביחד לשנינו גם השמים הם לא הגבול…

שלך,

לילך

 


שלום לך תשע יקר,

לאחרונה למדתי להכיר אותך, לזהות אותך- גם במבט לאחור וגם בעת פעולה. תחושתי כלפיך היא כמו לחבר טוב, שמנסה למנוע ממני להיכנס לצרות, הרוצה אך ורק בטובתי, ובסופו של דבר חוטא בהגנת-יתר.  

 היית אתי מגיל צעיר מאוד. אני זוכרת למשל, שבגיל 14 בעת תחרות אתלטיקה, שבה הצטיינתי, עמדתי מול רף הקפיצה לגובה, כשהמתח וההתרגשות עושים בי שמות. אני ממש זוכרת שאמרתי לעצמי: "אני שונאת את ההרגשה הזאת, לא רוצה יותר להרגיש כך- לא רוצה יותר תחרויות!" וזהו. באמת הפסקתי להשתתף בתחרויות מסוג זה.

המשכנו לצעוד יחד בחיים, ויחד מצאנו עוד ועוד לגיטימציה להימנעות מדברים שגרמו לי לחץ, מתח, חרדה, כעס או עצבנות. מפעם לפעם ניסיתי לחרוג ממסגרת הנוחות, מכלוב הזהב שבו סגרתי את עצמי, אך כשהרגשתי קושי או כעס, מתח או לחץ, מיד ויתרתי וחזרתי למקום הנוח והמוכר. 

 עזרת לי לרפד את הקן ברעיונות נשגבים, בהבנות עמוקות ובתחושות-לב שהצדיקו את כל מהלכי, ותחושת השלווה שלי גם היא הקיפה אותי בחומת בידוד והגנה. רציתי תמיד שכולם יאהבו אותי, ובעזרתך, הצלחתי להישמר ממריבות, מלחמות וכעסים, ואכן רוב מכרי אוהבים ומעריכים אותי ונהנים להיות באווירה הנעימה והשלווה ששוררת בביתנו.

 אנחנו לא נפרדים היום, יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות יחד. רק רציתי לבקש ממך להבין שאני יכולה להסתדר לפעמים גם בעצמי, יש לי יותר כוחות ממה שאתה חושב. אני רוצה לנסות להרגיש יותר, גם אם זה עלול לכאוב. לעשות יותר, גם אם זה עלול להיות לא-נוח וקשה, ובקיצור – להעיז לחיות לכל הכיוונים, לא רק פנימה…

  אז שוב תודה לך, ידידי ומגני,

 הגיעה שעת התשע- תעש!

 נירה

 


טיפוס יקר שלי שלום,

"אהוב יקר

לא יצא לי אפילו לראות כמה זה עולה לי

הכל ידוע מראש אבל נכתב מהלב

שלאהוב אותך זה לשלם בכאב

אהוב יקר אתה רואה את השלכת

וזה הזמן ללכת…"

תמיד אמרתי שאני לא יצירתית ואז כשבאתי לכתוב את המכתב, השיר הזה קפץ לי שוב ושוב לראש, סרב לעזוב. גם כשעניתי לעצמי שזה לא מתאים, זאת לא אני. ואז פתאום הבנתי שכל הדברים שאני חושבת שאני לא, יש בי גם מהם ואתה פשוט לא נותן לי לראות אותם. אז החלטתי להתחיל עם שיר שאומר יפה את מה שאני מרגישה.

כל עוד לא ידעתי למה אני עושה את הדברים, למה אני דוחה עד הרגע האחרון, למה אני תמיד "לא יודעת", מתקשה להחליט, לא מסוגלת לשים גבולות, לא מצליחה להגיד לא, חשבתי שזאת אני וככה זה. ואז הגעתי לסדנת הצמיחה, נפתחה הדלת וראיתי אותך על הטוב והרע שבך. ראיתי איך אני פועלת באופן אוטומטי, איך כל כך הרבה זמן אתה מנהל את חיי, עד שכבר שכחתי איך זה להחליט. נתתי לך לבחור בשבילי, אבל עכשיו אני מבינה שאין ברירה, אני צריכה לקחת את השליטה על החיים שלי ולנווט אותם בעצמי, לבחור בשבילי.

רציתי להגיד לך תודה, בזכותך יש לי תכונות ויכולות שאני גאה בהן והן עוזרות לי המון ומעצבות את מי שאני. אבל הבנתי משהו חשוב בתהליך, משפט שאסנת אמרה ונחרט לי בראש – שהמגבלות שלנו הם המתנות שאנחנו עושים בהן שימוש יתר. זה נכון ואמיתי ואני הולכת עם זה.  

זה לא פשוט. התרגלתי אלינו כבר ואני מפחדת מהשינוי אבל מרגע שהצצתי אל מאחורי הקלעים, ההצגה כבר שינתה פנים ואני לא יכולה להתייחס אליה אותו דבר.

יש "אמיתות" שאני לא יכולה להאמין להם יותר,

אני רוצה יותר.

תמרה

 


משכין שלום יקר,

 אתה היית המוביל הראשי בדרכי החיים – כיוונת אותי בצורה לגמרי לא רעה כבן אדם מאד נוח, שואף לרצות, זורם, נחמד וסימפטי. מחפש שקט ושלווה, וותרן רוב הזמן, שואף שהכל יהיה הרמוני סביבי, רוב הזמן שלם עם החיים, מסתדר עם אנשים ויודע להיות איש שנעים להימצא ולבלות בחברתו. בעבודה, אתה יודע לפשט בעיות מסובכות, רואה אפשרויות שונות לפתרון, יודע לראות מצבים מנקודות מבט שונות, רגיש ומתחשב ברצונות של אחרים.

אולם יחד עם תכונות נחמדות אלו, גם די שתקן, מקיים תקשורת רדודה למדי עם הקרובים, מתעלם ומפשט את בעיות החיים, נמנע מעימותים, לפעמים על חשבון רצון אמיתי, פסיבי, רוצה להיות תמיד "בסדר" עם כולם. ממעיט מערך עצמי, מופתע מאד מכל מחווה ומחמאה, לא תמיד מרוכז, לרוב חסר יוזמה ולפעמים רדום.

בתקופה האחרונה, דרך מסע ההתפתחות שלי עם האניאגרם, למדתי להכיר אותך בצורה שונה, שמובילה לדרכים אחרות, חדשות ונועזות יותר. כמה מהדרכים החדשות האלה שאתה די חושש מהן התגלו לי ואני מתכון להשתמש בהן יותר ויותר:

 –  אני מוכן לא לברוח ואפילו ליזום עימותים אם נדרש.
–  אני אגיד את דעתי באופן מלא והרבה פחות מתוך כוונה להיות "נחמד".
–  אני מוכן לשתף רגשות כדי ליצור בסיס לתקשורת טובה, אינטימית ועמוקה יותר.
–  אני מכיר יותר ויותר בערך עצמי ומוכן לקבל מהסובבים אותי תמורה הולמת שמגיעה לי.
–  אני מאמין בעצמי.
–  אני מוכן ליזום ולהתחדש.

 
נראה לי שהדבר הכי חשוב שהפנמתי היא המודעות שהחיים מכילים בנוסף, ל"דבש" המתוק, גם את ה"לימון" החמוץ. כלומר להפסיק להתנהג כמו שאתה מעדיף – לברוח/להתעלם ולהחביא אירועים עצובים ולא נעימים שהחיים מזמנים, אלא לקבל ולבחור בהם כחלק מהחבילה שקיבלתי ואם צריך להתמודד איתם, אז באומץ, פנים מול פנים. כך שאפשר להמשיך ותפקד גם אחרי טעות, כישלון, מחדל או עימות כחלק מהאנושיות שלנו, זה לא סוף העולם ובטח לא כדאי להמשיך לחיות תוך חרדה משתקת.

 לסיכום חשוב שתדע שאני מאמין שאתה פועל מתוך כוונה טובה לשמור עליי. בעתיד, אמשיך לשמוע לעצותיך, אולם תדע שכל עצה עומדת לביקורת ובדיקה ואשתמש רק באלו שבאמת משרתות אותי הכי טוב.

 כל טוב והמשך פורה של דרכנו המשותפת

שלך,
אלכס האמיתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

הדיאלוג עם האגו
אנחנו לא הטיפוס שלנו
הכרת ההבדל בין ה"אגו" שלנו (ה"דמות" אותה אנו מגלמים) לבין ה"אני האותנטי" (המהות) שלנו הינה הבסיס לכל...
RUN
מה מניע אותי?
עד שאיננו יודעים את ה"מניע" להתנהגותו של אדם, בעצם איננו יודעים דבר. ..
LOVE SMALL
מה אנו עושים כדי לזכות באהבה?
כיצד נוכל לזהות אהבה שמבוטאת בדרכים שונות לחלוטין משלנו?