מבחינתם חיים ללא עוצמה רגשית אינם חיים. הם מעדיפים שנאה על פני אדישות, עצב על פני ריקנות… הם מרגישים מתים כשהם "תקועים" בעיירה נידחת, יחסים משעממים או עבודה שגרתית. איפה הדרמה, העוצמה הרגשית, החשמל? לכן הם מנסים "לתבל" כל דבר ולהפוך כל דבר שהם עושים ל"מיוחד".
בטיפוס זה טבועה האמונה הבסיסית שמשהו בתוכם חסר, לקוי או פגום. "אני לא כמו כולם…". מגיל צעיר מאוד הם חיו בתחושת תסכול מתמדת של חוסר יכולת להשתייך. רבים מהם מדווחים שמעולם לא חשו שייכים לקבוצה כלשהי. תחושת הדחייה מצד הקבוצה שטיפוסי 4 חווים (ומתמרמרים עליה) איננה מבוססת על מיומנות חברתית כלשהי שחסרה להם או תכונה מסוימת שהם חייבים לרכוש. מנקודת מבטם: לקבוצה יש את מה שלי אין, וכנראה גם לעולם לא יהיה לי. מבחינתם, "הקבוצה פשוט יודעת שמשהו בייצור שלי פגום והיו בכלל צריכים לדחות אותי עוד בבית החרושת.." הדרך שלהם להתמודד עם תסכול זה היא להבדיל את עצמם מהקבוצה: "אם איני יכול להיות "חלק מהם" אז לפחות אהיה מיוחד!".
מכיוון שזהותם העצמית מבוססת על היותם "מיוחדים", הם מתגאים בייחודיותם ומשתדלים להבליט אותה בכל דרך אפשרית כדרך לשרוד בעולם אליו אינם מרגישים שייכים.
הם נוטים לראות את ההבדלים בינם לבין אחרים כמתנה וכקללה כאחד. כמתנה – כי היא מבדילה אותם מאלה שהם תופסים כאנשים "רגילים", "אפורים" או "חסרי יחוד" וכקללה כי זה מה שלעיתים קרובות עומד בינם לבין היכולת לחוות אושר או סיפוק שנראה שאחרים נהנים מהם. הדואליות הזו מתבטאת גם בתחושה של "אצילות" מסוימת (אנחנו לא אנשים "רגילים") שמתחלפת ברגשות עמוקים של בושה ופחד שמא משהו בהם פגום או לקוי.
גם בשעה שהם מקוננים על מר גורלם, אתה יכול לשמוע בין השורות כיצד הם משתמשים בסבלם כדי להדגיש את מיוחדותם. "גורלי לא שפר עליי.. החיים לא הקלו עליי וגרמו לי סבל רב. אף אחד לא עבר מה שאני עברתי ואף אחד לא מעריך את הדרך בה התמודדתי עם זה."
כך שהם יכולים בו זמנית להרגיש עליונים על אחרים (אני עמוק יותר, אותנטי יותר, מיוחד יותר, רגיש יותר וכ"ו) ובסתר לבם לחוש קנאה וכמיהה למה שלאחרים יש ולהם אין.
כשהם לא מאוזנים הם עשויים להשתמש ב"ליקוי" שלהם כזכות להשיג את מה שהם חושקים בו. בעיניהם זה אמצעי לגמרי מוצדק לפצות על חוסר ההנאה הכללית שהם חווים בחייהם. "לכולם טוב יותר, אז אותי צריך לפצות". הם עשויים גם לפטור את עצמם מחוקי היומיום או מהתמודדות עם דרישות המציאות היומיומית, תוך שהם אומרים לעצמם באופן לא מודע שהם ממילא לא שייכים לעולם הזה.
העולם הרגשי
בדומה לטיפוסי 1 שמשווים ללא הרף את המציאות אל מול מה שהיא "צריכה" להיות, טיפוסי 4 משווים אותה למה שהיא "יכולה" הייתה להיות ולעיתים קרובות בורחים מהמציאות ה"אפורה" וחיים בתוך הדמיון, הרגשות ומצבי הרוח שלהם.
לרבים מהם יש קושי להתחבר לעולם החיצוני והם מעדיפים את העולם הפנימי שלהם על פני המציאות החיצונית. ג'ים מוריסון כתב: "העולם החיצוני הוא בשחור לבן אבל המחשבות והדמיון שלי הם בצבעים". (דוגמה מוחשית לטיפוס 4 ניתן לראות בסרט על חייו "הדלתות").
הרגשות ומצבי הרוח שלהם יכולים להתערבל יחד כמו ציור בצבעי מים שנשטף בגשם, והם מייצרים שטף רבגוני של רשמים בתגובה לאירועים קטנים. טיפוס 4 שנכנס למצב חדש יכול לראות משהו מסוים שמפעיל דימוי מנטאלי זה או אחר – שמעורר בתגובה רגש כלשהו – שמזכיר לו שיר מסוים – שמעורר דימויים נוספים – שמעוררים ריחות, טעמים ורגשות נוספים וכך הלאה…
החיים הדמיוניים בעולמם הפנימי כל כך חזקים, שלא תמיד הם מבחינים ביניהם ובין המציאות החיצונית ובסופו של דבר הם "כופים" את הפנטזיה שלהם על המציאות. טיפוסי 4 רבים אומרים שהעולם הפנימי שלהם הוא אמיתי יותר מהעולם החיצוני. הם פעמים רבות לא יכולים לשמוע מה אנשים אומרים להם כי הם עסוקים כל כך בלהקשיב לרגשותיהם הפנימיים. "אין דבר שהוא אמיתי יותר מהעולם הרגשי שלי ואל תבלבלו אותי עכשיו עם "עובדות", אני מרגיש את זה בעור שלי".
החשיבות העזה שהם מייחסים לרגשותיהם ולעולמם הפנימי יכולה לנבוע משלושה טעמים:
1. הסמכות העליונה של המציאות הפנימית מדגישה את האינדיבידואליות שלהם. את המציאות החיצונית כולנו חולקים. פקק התנועה שאני תקוע בו הוא פקק התנועה שאתה תקוע בו, אבל הדמיון שלי הוא רק שלי, ושלי שונה משלך.
2. הם פונים לחיים הדמיוניים הפנימיים שלהם כמקור נחמה. חלקם נוטים לפנטז איך יום אחד הם יהפכו לדמות מפורסמת ואז יוכלו להביט בבוז על כל האנשים שהתנשאו מעליהם או זלזלו בהם לפני שזכו בהכרה בינלאומית. פעמים רבות, במקום לחפש אחר פתרונות מעשיים לקשייהם, הם נוטים לפנטז על מושיע שיבוא ויציל אותם מאומללותם. לאחרים יש פנטזיות אחרות, אבל אצל כולם המציאות הפנימית הרבה יותר מרתקת, עשירה, מספקת ומושכת מאשר המציאות החיצונית.
3. אם הפחד הגדול ביותר שלך הוא לחיות חיים "רגילים", אז אתה רוצה שחייך ייראו כמו סרט טוב שובר קופות. טיפוסי 4 טוענים שהם יכולים לחיות בייסורים או באקסטזה רגשית, מה שהם לא יכולים לשאת זו יומיומיות אפורה.
מבחינתם חיים ללא עוצמה רגשית אינם חיים. הם מעדיפים שנאה על פני אדישות, עצב על פני ריקנות… הם מרגישים מתים כשהם "תקועים" בעיירה נידחת, יחסים משעממים או עבודה שגרתית. איפה הדרמה, העוצמה הרגשית, החשמל? לכן הם מנסים "לתבל" כל דבר ולהפוך כל דבר שהם עושים ל"מיוחד".
כדי להימנע מהחיים "הרגילים" הם עלולים אף לקחת סיכונים פזיזים, הם נמשכים למוזר או ליוצא דופן, ורואים את חייהם כקטסטרופות מהלכות. טיפוסי 4 שנמשכים לדרמות של החיים ויוצרים אותן בכישרון רב, חווים אותן לאחר מכן כ"יד הגורל" ועומדים תמהים ומשתאים "איך זה תמיד קורה לי..?"
דוגמה מצוינת לכך ניתן לראות בסרט "זיכרונות מאפריקה" עם מריל סטריפ שמייצגת את הטיפוס הזה באופן כל כך מוחשי. לא רק שהיא לוקחת סיכון ובורחת לאפריקה ומנסה להקים מטע קפה ללא כל אמצעים לעשות זאת, היא גם מגבירה את הסיכון שלה ע"י התאהבות בגבר (רוברט רדפורד) בלתי מושג שלא מוכן להתחייב (טיפוס 7), מארגנת רכבות ציוד עבור הצבא ומתנהגת בצורה הרואית כשהכול מתמוטט. אחרי שהביאה על עצמה את כל זה היא מקוננת על מצבה כאילו הכול היה אשמתו של אלוהים.
השאלה המרכזית שטיפוסי 4 עסוקים בה קשורה בהוויה, איך להיות, ויותר קיצוני מכך, להיות או להיות. (כן, שייקספיר היה 4) במקרים קיצוניים הם נוטים להתעסק במחשבות על המוות ואף לשקוע לדיכאון. אם אני יכול לעבור דרך עומקים של דיכאון ולהחלים ממנו, לפחות אני מעורב במשהו חשוב, בנושא של חיים ומוות. ואם אני מעורב במאבק חשוב, אני בוודאי לא "סתם" עובר את החיים מבלי להרגיש אותם או לחוותם במלואם. כך שבאופן פרדוכסלי דיכאון עשוי לעיתים להעניק לחייהם תחושה של ערך.
ברמת ההתפתחות הגבוהה, טיפוסי 4 מוצאים לעצמם מוצאים יצירתיים שמסייעים להם לבטא את עוצמת רגשותיהם ועולמם הפנימי בדרך פרודוקטיבית, מקורית ויצירתית (לא פלא שרבים מהאומנים הגדולים הינם טיפוסי 4) ותורמים תרומה חשובה לעולמנו.
11 Responses
תודה גדולה! אסנת יקרה, המאמר המבורך הזה מאיר עיניים. תודה על המאמץ הרב שאת משקיעה. תודה שאת דוחפת את האניאגרם קדימה וחושפת אותו בפני כולם. את מביאה את הבשורה לשלום אמיתי.
זו אני! רציתי לומר שמעולם לא הזדהיתי עם קטע כזה. הטיפוס הזה משקף אותי כל כך שלא האמנתי כשקראתי! באמת תודה.
היי אסנת, נכנסתי לאתר לאחר שחברתי המליצה לי עליו ופשוט התחלתי לקרוא את הטיפוסים השונים, מכל אחד לקחתי קצת, אבל מיד כשקראתי את "טיפוס 4" הבנתי שאני הטיפוס הזה. פשוט הייתי בהלם. הטיפוס הזה מאפיין אותי לגמרי וגורם לי להאמין באמיתות האניאגרם, מדהים!!!
מצמרר כמה שזה נכון!! אני פשוט בהלם כל פעם מחדש.. זה ממש תורה האניאגרם 🙂 כל הכבוד אסנת!!!
האמת שזה מבאס שיש כל כך הרבה טיפוסי 4 .
חשבתי שאני מיוחדת! ה4 הוא שלי ושלי בלבד 🙂
לא יאומן ! גם אני מספר 4, אכן, כמו רבים וטובים – מוסיקאית… וחיה בסרט שהכול דרמטי ויד הגורל וכשיש לי דיכאון אז אני כמו מתה ליומיים וקמה אחרי זה כאילו נולדתי מחדש. תמיד אומרת ש"כשאתה בתחתית תרד הכי עמוק ותדלה את אוצרות הנפש משם"… וכך זה באמת קורה לי. כול מה שכתבת פשוט נכון. שמחה שגיליתי את האניאגרם וסוף כול סוף אני יכולה למצוא דרך לעבודה פנימית מצמיחה ומחייה. תודה פשוט תודה
זה כל כך אני!!!! מצד אחד זה מדהים לראות את הרגשות שלי מתוארים בצורה כ"כ מדויקת, אבל מצד שני… מז´תומרת יש עוד אנשים שמרגישים ככה?!?!?!?! חשבתי שאני היחידה…
מדהים עד כמה שזה מדויק! מאמר שמגדיר בכישרון רב את הטיפוס. תודה אסנת.
ב-ד-י-ו-ק! לפני כמה זמן ניכוותי מסיר רותח שנצמד ליד שלי ופשוט נהניתי לראות מה קורה לעור איך נהיה כמו ניילון והרגשתי 'חיות'! וכשאני מרגישה אטומה ומשועממת בא לי להרגיש כאב רק בשביל להרגיש משהו!.. ואני נמשכת למורכבים, מעריכה את הדכאונות שלי, ומאוד ייחודית ויצירתית וכל הזמן מבקרת את הדרך של ה'עדר'
כאילו כתבת את זה עליי, אסנת. אני כל כך מזדהה עם התיאור וזה גורם לי להרגיש שאני בסדר, שיש עוד כמני וששום דבר לא דפוק אצלי. ממש הקלה…
היי אסנת כשרונית על, נגעת בי וציירת אותי בצורה מדויקת.
ממש צילום מדויק!