|
ארבע שלום,
למרות שאתה מלווה אותי כל חיי, זכיתי להכירך רק לפני מספר חודשים. נראה שמרוב שהיינו צמודים, לא שמתי לב להיותך נפרד ממני, וייחסתי לעצמי את כל מחשבותייך ורגשותייך. כיום, למדתי לחבב אותך, או לפחות חלקים ממך, אם כי בוא נודה על האמת, ידעת לסבך לי את החיים לא פעם. כדאי אולי, שננקה קודם את השטח ונסגור חשבונות, כדי שנוכל להגיע אחר כך לשלב הפרגונים.
אז קודם כל בוא נודה, אתה חפרן לא קטן: "מה זה אומר?", "מה המשמעות של כל זה?", "איך זה גורם לי להרגיש?"... בינינו, אפשר פשוט לקצר תהליכים ולגשת ישר לעניין, הרי החיים ממשיכים להתנהל בזמן שתה עסוק בלהגדיר אותם.
שנית, נתת לי להרגיש שונה ולא שייכת, ונדרשו הרבה מאמצים מודעים, כבר מגיל צעיר בשביל לצאת מהקונכייה ולהתחבר לחיים.
בנוסף, יצרת אצלי כמיהה למיוחד, לשונה ולייחודי, עד שקשה להתמודד עם השגרתי והחד-גוני. לקח לי זמן ללמוד לראות את היופי שבפשוט והרגיל, בדיוק כפי שהטבע לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. לא פעם גישה זו גורמת לי לקיפאון, במיוחד באותם תחומים שאני מייחסת להם חשיבות, כי קשה לרצות סטנדרטים כה גבוהים של מיוחדות ויצירתיות (לא ארחיב לגבי השיתוף פעולה שלך עם טיפוס 1, שרק חיזק את השיפוטיות שאכן הדברים לא מספיקים או מספקים).
ולסיכום, אפשר להזכיר גם את הטלטלות הרגשיות שגרמת לי, שזרקו אותי מעלה ומטה, בסחרחורת רגשית מתישה.
טוב, אמרנו שאפשר גם לפרגן, אז ראשית רציתי להודות לך על עומק החשיבתי, שגרם לי לחפש משמעות, וסללה את הדרך לנתיב של מודעות. הרגישות שלי התפתחה עם הזמן לרגישות לזולת ועבודה למען הזולת, שהינה ערך נעלה בעיני. החיפוש אחר המיוחד והייחודי, אכן מצליח לא פעם להגות דברים ייחודיים, המרחיבים את נקודת הראות של הסביבה ושלי, ופותח שערים חדשים למודעות ועשייה. את היכולת שלי ליצור דרמות, הפניתי לכיוון ההומור, והיכולת שלי להגזים בדברים מסייעת לי לא פעם לשקף לאחרים את השקר ברגשותיהם ומחשבותיהם, ובכך לאפשר להם לצחוק ולשחרר אמונות שגרמו להם עד כה סבל.
לסיום, אני חושבת שהשיעור החשוב ביותר שלמדתי לאחר שהטלטלות הרגשיות וחוסר הסיפוק התמידי החלו להתמתן הוא, שאפשר פשוט "להיות" ואפשר פשוט "לעשות", ודי בכך.
שלך,
דלית
|
