האם האסטרטגיה שלנו באמת עובדת? האם אנחנו מודעים לה בכלל? כיצד נוכל לזהות אהבה שמבוטאת בדרכים שונות לחלוטין משלנו?
ברמה מסוימת כולנו חווים את העולם כמקום שבו אנו צריכים לקנות את הזכות להיות נאהבים. רובנו לא מתייחסים לאהבה כאל חלק מ"סל הזכויות" הטבעי שהוענק לנו עם לידתנו. אהבה אינה נתפסת בעינינו ככזו הניתנת ללא ציפיות או תנאים, אלא כמשהו שצריך "לעבוד" בשבילו, "לשלם" תמורתו, לעשות משהו עבורו.
כשאנחנו לכודים בתוך הטיפוס שלנו, (האגו) אנחנו מתחילים להפעיל את האסטרטגיה האוטומטית שלנו כדי לזכות באהבה. לכל טיפוס אסטרטגיה אחרת, אך כולם נוטים לעשות השלכות ולהניח שאחרים רוצים בדיוק את מה שהם רוצים.
לדוגמה – טיפוסי 7 מנסים לזכות באהבה ע"י היותם שמחים, חיוביים, קלילים, משעשעים ומעניינים. אחרי הכול, מי רוצה להתבוסס בתוך כל הבעיות והכאב והצער שבחיים… כך הם נוטים להשליך את הצורך שלהם על אחרים, ומאמינים שאם הם לא יהיו משעשעים, מעניינים, וקלילים, לא יאהבו אותם.
טיפוסי 9 מנסים לזכות באהבה ע"י כך שהם מנסים להיות נוחים. הם "מחליקים" את הבעיות, ממזערים קונפליקטים ופשוט זורמים עם הזולת ומתאימים את עצמם אליו. מבחינתם, המתנה שלהם לאחר היא יכולתם להביא שלווה ורוגע – הם בטוחים שזה מה שייטיב איתו, כי הם אלה שצריכים את זה עבור עצמם. קרוביהם יכולים "לבעור" לצידם, לרצות שיבטאו איזו עמדה, ישמיעו את קולם, אבל הם בשלוותם, בטוחים שכולם רוצים שהכול "יזרום חלק" בדיוק כפי שהם היו רוצים.
טיפוסי 3 עסוקים ביצירת התדמית, שהם מאמינים שתביא להם אהבה. הם מטפחים אותה כל הזמן, רגישים אליה, ומניחים שאם תדמיתם תיפגע הם יאבדו את האהבה וההערכה של אנשים אליהם. הם מנסים לזכות באהבה באמצעות עשייה, הגשמה של דברים. מבחינתם השקעת האנרגיה והזמן שלהם בשיפוץ הבית או כיסוח הדשא, היא ביטוי של אהבה.
סיטואציה אופיינית לטיפוס 3 ששמעתי לא פעם מזוגות בחדר האימונים:
הבעל חוזר הביתה אחרי יום ארוך בעבודה ומספר לאשתו על כל הדברים שהוא עשה היום,
ואז מסתכל על אשתו בציפייה, ומחכה לשבחים ("נו, מה את אומרת, הייתי טוב?").
אשתו מסתכלת עליו ואומרת: איפה היית? חיכיתי לך כל היום.. אני רוצה להיות איתך קצת.
"אבל תראי את כל הדברים שעשיתי בשבילך…" אומר הבעל
"אני רוצה שאתה תהיה כאן איתי, לא שתעשה דברים כל הזמן" עונה האישה בתגובה.
הבעל אינו מבין את תגובתה וחווה באותו רגע חוסר הערכה ואהבה.
טיפוסי 2 מנסים לזכות באהבה באמצעות נתינה. הם מאמינים שאם הם יספקו את כל צרכי האחר, יגשימו את כל מאווייו, כך יזכו באהבתו.
וכן הלאה… כל טיפוס והדרך שלו. הדבר המוזר הוא – כשאתם מסתכלים על זה מתוך נקודת המבט של כל טיפוס – זה נשמע נכון, זה נשמע בסדר. מה רע בלעזור אחד לשני לפתור את הבעיות? מה רע בלעשות דברים בשביל יקירינו? מה רע בלנסות לשמח ולעודד את האחר?
אכן, אין שום דבר רע בכל אלה. נהפוך הוא, אלה הן האיכויות בהן התברכנו והמתנות הייחודיות של כל אחד מאיתנו עבור העולם. אלא שברגע שאנו "לכודים" בתוך תפיסת העולם שלנו, אנו עלולים לפספס את עולמו של האחר, את צרכיו הוא באותו רגע. ברמה מסוימת אנחנו נעשים עיוורים, לא נוכחים לאחר, אנחנו אפילו נפגעים ומשתוממים איך לא מעריכים את מאמצינו ונפגעים כשלא מוחזרת אלינו אהבה; ולחילופין – כשאנחנו בצד השני של המתרס אנחנו לא מזהים את מעשיו של האחר כביטוי של אהבה.
כשאנחנו "מחוץ לקופסה", משוחררים מכבלי הטיפוס שלנו, מחוברים למהות שלנו, לאני האותנטי שלנו, אנחנו לא מרגישים שאנחנו צריכים "לעבוד" בשביל אהבה, אנחנו נעשים נוכחים אליה. אנחנו קולטים שאהבה איננה יעד להגיע אליו, אלא מקום לבוא ממנו.
