טיפוסי 3 רואים את העולם כמקום ששופט אותם על פי הישגיהם ולא בזכות מי שהם. מתוך כך הם מכוונים באופן אוטומטי להפקת תוצאות, הצלחה והישגים.
רובינו חושבים מפעם לפעם, "אם רק היה לי את התואר הזה, אם רק הייתי מתחתן עם האדם הזה או אם רק הייתי מתקבל לבי"ס לרפואה – אז הייתי יודע שאני בעל ערך ומרגיש טוב עם עצמי…". עבור טיפוסי 3 זה נעשה הכוח המניע של חייהם. הם מבססים את הערך האישי שלהם על אישורים חיצוניים לביצועים שלהם. כשהם מתחילים להשוות את ערכם האישי עם רמת הצלחתם – זהו פעמון האזהרה שלהם!
הם רודפים אחר הצלחה באופן אינטנסיבי ונחושים להגדיר את עצמם דרך הישגים מקצועיים ורכישת סמלים שונים של סטטוס – מתעודה מאוניברסיטה בעלת שם, גביע ניצחון בספורט, שעון או מכונית יקרה, או ילדים מאוד מוצלחים בעלי הישגים גבוהים – כל דבר שמצהיר: "אני אדם יוצא מן הכלל".
טיפוסי 3 רוצים את ההצלחה לא כל כך בגלל התענוגות שהצלחה יכולה לאפשר (כמו טיפוסי 7) ולא רק בגלל העוצמה ותחושת העצמאות שהיא מביאה (כמו טיפוסי 8), הם חפצים בהצלחה בגלל שהם חוששים להיעלם אל תוך תהום של ריקנות וחוסר ערך. הפסד או כישלון בכל צורה שהיא ובכל רמה שהיא – מהווה טריגר פוטנציאלי לאותם רגשות בלתי נסבלים של חוסר ערך.
כשהם מתחילים לחשוש שהישגיהם של אחרים יאפילו על שלהם, שהמאמצים שלהם לא יקנו להם את תשומת הלב וההערכה בה הם חושקים, הם מרגישים צורך לייחד את עצמם מאחרים ע"י השגת הישגים גדולים יותר. הם חוששים שלא יבחינו בהם, אם הם לא יצליחו בגדול.
הבעיה היא שבמרוץ להשגת מה שהם מאמינים שיעשה אותם בעלי ערך, הם עלולים להיות כל כך זרים לעצמם שהם כבר לא יודעים מה הם באמת רוצים או מרגישים. "אני מצליח בזה, אבל האם אני באמת רוצה לעשות את זה?"
הם לא משיגים את ההצלחה שהם באמת רוצים, הם מניחים למישהו או משהו אחר מחוץ לעצמם להגדיר הצלחה: המדינה, הארגון, הצוות, הקהילה וכו'. המדדים להצלחה האישית שלהם נקבעים מבחינתם על ידי גורמים חיצוניים. מנהל מכירות לדוגמה, שנמדד על פי רמת הרווחים, לא יוכל להבין מדוע מבקרים את רמת המוסר שלו? הרי הוא הביא את התוצאות הנדרשות, המדדים המוסריים לא הוגדרו בתיאור התפקיד שלו.
מגיל צעיר הם למדו לרדוף אחר ערכים וכותרות שאחרים מחשיבים, עד שאיבדו מגע עם האני האמיתי שלהם. לאט לאט הגרעין הפנימי שלהם נעלם ושאיפת הלב שלהם נותרת מאחור עד שהם כבר לא מזהים אותה.
מי שאני = מה שאנשים רואים
טיפוסי 3 מאמינים ש: "אני = מי שאני מופיע כלפי חוץ" ולכן הם כל כך תלויים בהכרה חיצונית. מבחינתם ההישרדות שלהם בעולם הזה, היכולת לקבל אהבה – תלויה בשמירה על תדמית מצליחה.
יש להם קושי אמיתי להבחין בין תדמית למציאות. הם חיים את התפקיד אותו הם מגלמים. הם יכולים לגלם בו זמנית את דמות המנהל, היזם, העובד, ההורה, המאהב או כל תפקיד שהוא. הם לא רואים את עצמם כמגלמים תפקידים , הם פשוט רואים אספקטים שונים של עצמם. מבחינתם הם פשוט עושים את מה שנדרש כדי להתאים לסיטואציה ולהצליח בה, להיות הכי טובים שאפשר.
כשאני שואלת אותם מי הם באמת מעבר ל"תפקיד" שלהם – הם לא ממש מבינים את השאלה. פניהם, בדרך כלל, מאבדות מבע, כמו פניו של אדם ששכח משהו חשוב אבל אין לו מושג מה… מה שהם שכחו בעצם, זה את האני האמיתי שלהם. את מי שהם באמת. הם יודעים איך לגלם את כל התפקידים, אבל הם לא יודעים איך להיות הם עצמם – הם לא יודעים מי הם, כשהם לא מגלמים אף תפקיד.
הם יכולים להזדהות כל כך עם התדמית שהם מציגים, או עם מה שהם עושים עד שהם מאבדים את עצמם. הכישרון שלהם לאמץ את התדמית שתתאים לקהל, או להזדהות עם מה שהם עושים, עלול להשאיר אותם עם חשש שמא אין להם זהות אותנטית. "אם אפסיק לעשות או לבצע, אחרים יגלו שאני "זיוף" ושבפנים אין בתוכי שום דבר".
כדי לשמר את התדמית החיצונית שלהם, הם חייבים לשכנע את עצמם שהם באמת התדמית שהם מציגים לעולם. הם חוששים שאם הם יוותרו על התדמית שלהם, אנשים יראו את החסרונות או הפגמים שלהם וידחו אותם – מה שיאשר את חוסר הערך שלהם. במילים אחרות – הם חייבים לשקר לעצמם כדי לשמור על ההערכה העצמית שלהם וכדי להניע את עצמם לעבר הישגים גדולים יותר.
הנפילה:
תבוסה או כישלון משמעותי שפגע בביטחון העצמי שלהם, יכולים לדרדר אותם לרמות הלא בריאות של הטיפוס. כדי להציל את הדימוי האמיתי שלהם הם מתחילים להונות את עצמם ואת אחרים, אומרים כל מה שיכול להרשים אנשים או לחלץ אותם מהבוץ.
ברמה הזו הם כל כך נואשים לתשומת לב, שהם ימציאו כל סיפור או תסריט כדי לכסות על ההידרדרות שלהם. הם לא רוצים שאף אחד ידע באיזו צרה הם נמצאים והם מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי להסתיר את החטאים או השגיאות שלהם ואת המתח הרגשי בו הם שרויים.
כשהם מרגישים שלא נותר דבר שיש בכוחם לעשות כדי לזכות ביחס חיובי מצד אותם אנשים שהם רוצים באישורם והערכתם, נוצר מצב אותו אני נוהגת לכנות בשם – "פשיטת רגל של האסטרטגיה". התחושה ברגעים אלה קשה ביותר. הדבר הקשה ביותר מבחינתם הוא להצטייר באור שלילי. הזהות העצמית שלהם מוחזקת בידי העולם.
ברגע שהם מאבדים את "הקהל" שלהם, הם מאבדים את עצמם, מאבדים את זהותם. הם הולכים לאיבוד, כמו נשאבים אל תוך חלל ריק, ללא מטרה מוגדרת וללא שום תפקיד לגלם. הם חשים כאילו כל הקיום שלהם נעלם. הם חווים ריקנות, דיכאון וחוסר תכלית.
במקום הזה הם מגיעים להכרה מפחידה שהחיים שלהם נבנו על בסיס חלש או אפילו שקרי. הם מתחילים לחשוש שההצלחה שלהם הינה חסרת משמעות או שהטענות שלהם לגבי עצמם אינן נכונות. אם הם מסוגלים להכיר באמת שבפחדים האלה, הם עשויים לחולל מפנה בחייהם ולטפס חזרה למעלה לרמה הגבוהה של אישיותם, שם הם מהווים מודל לחיקוי ומקור השראה לאחרים – ובאופן פרדוכסלי, מגשימים את "שאיפתם הבסיסית" להרגיש שווים ובעלי ערך.
ברמה הלא בריאה הם עלולים:
-
לאבד שליטה ולתת ביטוי לעוינות והזעם המודחקים שלהם.
-
לחפש נקמה עבור סבל אמיתי או דמיוני.
-
לנסות להביס או לפגוע בכל מי שהם חשים שדחה אותם.
-
לגלות דורסנות כלפי כל מי שעומד בדרכם.
ברמת ההתפתחות הגבוהה, הם משתחררים מהאמונה שערכם האישי תלוי בראייה חיובית של אחרים אותם, מה שמשחרר אותם ומאפשר להם לגלות את זהותם האמיתית ואת משאלות ליבם. הם מצליחים להפריד את עצמם מהתדמית שלהם ומתחילים להתנהל באופן אותנטי ואמיתי ולהתחבר למה שבאמת חשוב להם בחיים.
הם מחזקים את הדימוי העצמי שלהם על ידי פיתוח עצמם והכישרונות שלהם, הם משתמשים במתנות שלהם (יכולת הביצוע, חריצות ואנרגטיות) להגשמת המאווים האמיתיים שלהם ולביטוי עצמי מלא, במקום בפרויקטים שכל תכליתם היא "להרשים" את העולם.
6 Responses
וואו! מפחיד עד כמה זה מדויק, בהחלט מסביר את מה שקרה לדודו טופז
תוכן מדהים ורב עוצמה. שאפו לך, אסנת. , המילים מדודות וממש בווליום הנכון, במקרה שלי זה כמו כפפה ליד
היי טל, תודה על התגובה, שמחתי לשמוע. זה לא שהמילים מדויקות, זה האניאגרם שכל כך מדייק ואני כמובן רק השליחה בעניין. גם אני וגם אנשים רבים לא מפסיקים להתפעם מהדיוק הזה, ומהחוויה שמישהו באמת רואה אותנו מבפנים.
האמת העירומה!
זה אני ואין מה להוסיף. מרתק..
כל מילה אמת!!! בתור אחד שחרט על דיגלו את "הביצועיסט" הכל יכול… אין לי מה להוסיף, גם החסרונות יש להם מקום של כבוד והלוואי שהיו לי את הכוחות להתמיד עם החסרונות האלה. אחרי שראיתי את מה שכתוב פה אין לי יותר ספיקות לזהות העצמית שלי, תודה לאסנת שהעלתה את זה על הכתב.
תודה, אסנת.. עזרת לי להבין את אחי!