מאת: אסנת ידגר

כידוע מודל האניאגרם מתאר תשעה טיפוסים, אך לעיתים קרובות אנו טועים במשמעות שאנו מייחסים לטיפוס שלנו.

תשעת הטיפוסים מייצגים בעצם 9 אסטרטגיות הישרדות בעולם הזה, לכל אחד מאיתנו יש אסטרטגיה ראשית בה הוא משתמש, אך מי שאנחנו זה לא האסטרטגיה שלנו. באותו אופן ש"יש לנו יד, אך אנחנו לא היד שלנו". זה אפילו לא מדויק לומר "אני טיפוס 7" או "אתה טיפוס 3" מפני שאנחנו לא הטיפוס שלנו. הטיפוס שלנו אינו ה"זהות" שלנו.

אפשר לתאר את הטיפוס שלנו (או האישיות שלנו) כמו "דמות" שלקחנו על עצמנו לגלם בזמן שאנו עולים על במת חיינו ומשחקים במחזה שאנו כתבנו. אנו לא ה"דמות" שאנו משחקים – אנו ה"שחקנים" מאחורי הדמות שאנו מגלמים.

כך שכמישהו אומר, שהוא טיפוס 4 לדוגמה, זה בדיוק כמו ששחקן יאמר שהוא מגלם את המלט. מובן לכולנו שהשחקן הוא לא "באמת" המלט, זוהי רק הדמות אותה הוא מגלם. באותו אופן, אף אחד אינו "באמת" טיפוס 2 - "המסייע" הוא רק דמות-האישיות אותה הוא מגלם (או כפי שאני נוהגת לכנות 'האסטרטגיה בה הוא משתמש'). זה אולי קשה יותר לאדם להשיל את דמות ה 2 מאשר לשחקן להשיל את דמותו של המלט מעליו – אבל העיקרון זהה.

מאחורי דמות האישיות (או הטיפוס) שלנו, אנו פשוט אנחנו – שחקנים שמסוגלים לגלם תפקידים שונים. הטיפוסים השונים הם תיאורים בלבד, מספקים לנו מידע מפורט, כמו מפת דרכים. כשיש בידנו מפה של האזור היא אמנם מסייעת לנו מאוד, אך המפה אינה האדמה עצמה.

אז אם אנחנו לא הטיפוס שלנו, מי אנחנו?

אנחנו מהויות חופשיות – הוויה טהורה (pure being). הטיפוס שלנו הוא לא יותר מאשר ה"חליפה" שהלבשנו על עצמנו ובמשך הזמן שכחנו שלבשנו אותה ונשארנו "תקועים" בתוכה, חושבים בטעות שהחליפה היא אנחנו.

הטיפוס שלנו הוא בעצם ה"אני הכוזב" שלנו (false self ) או כפי שהפסיכולוגיה מכנה זאת ה"אגו" שלנו. האגו הוא בעצם מנגנון הגנה שפיתחנו בגיל מאוד צעיר– בשלב מסוים בילדותינו נזקקנו לו כדי לשרוד. הוא זה שהגן עלינו וסייע לנו במצבי מצוקה. אך המשכנו להשתמש בו גם כשלא נזקקנו לו יותר, כשהאיום הוסר, כשהתחזקנו, כשהוא לא היה רלוונטי יותר. לא רק שהמשכנו להשתמש בו, שכללנו אותו, פיתחנו אותו. מנגנוני הגנה אלה נעשו חלק כה בלתי נפרד מחיינו, להרגל כל כך מוכר, עד שהתחלנו לתפוס אותם בטעות כ"מי שאנחנו".

באופן פרדוכסלי אותו אגו ששימש אותנו כל כך בעבר, הפך למשהו שמקבע אותנו כיום. למסך עשן שמטשטש בפנינו את טבענו האמיתי. כשאנו מתארים את האפיונים של טיפוס מסוים באניאגרם, אנו לא מתארים אנשים, אנו מתארים בעצם את הקיבעון שלהם.

הכרת ההבדל בין ה"אגו" שלנו (ה"דמות" אותה אנו מגלמים) לבין ה"אני האותנטי" (המהות) שלנו הינה הבסיס לכל התפתחות רוחנית אמיתית – תהא האסכולה בה תבחרו אשר תהא - ובלעדיה לא תתרחש צמיחה של ממש. האניאגרם משמש כלי רב עוצמה המסייע לנו להבחין בין השניים.

מודל האניאגרם מתאר אמנם תשעה סוגים שונים של קיבעונות (fixations) אך כולם מסמלים עצירה של התפתחות. אנו עדיין משחקים בשוטרים וגנבים (טיפוסי 8), או מנסים לרצות את האמהות שלנו כאילו היינו ילדים בני ארבע (טיפוסי 2) או מרגישים חסרי אונים כפי שחשנו כשהיינו בני שלוש והושארנו לבד בית (טיפוסי 4).

מטרת האניאגרם היא לא "שכלול" הקיבעון (או האסטרטגיה) שלנו, אלא השתחררות מהקיבעון שלנו. השתחררות מהתנהגות שמבוססת על פחד שגורמת לנו להגיב באופן אוטומטי, שלא תמיד משרת אותנו.

הטיפוס שלנו הוא כמו בררת המחדל במחשב. אנחנו לא צריכים להחליט איך להגיב. אם החיים מציבים בפנינו מצב חדש, אנו פונים אל בררת המחדל שלנו, אנו מגיבים כפי שהגבנו למצב הישן. אנו פשוט עושים מה שעשינו בעבר. זה לא שהתגובה ה"אוטומטית" שלנו היא רעה, אבל כשהיא לא באה מתוך בחירה, היא מגבילה אותנו. ההשתחררות מהקיבעון שלנו מאפשרת לנו להתבונן במצב באופן שונה ולבחור את תגובתנו באופן חופשי שאינו כבול לדפוסים אוטומטיים.

את הקלישאה הידועה "אם תמשיך לעשות מה שעשית, תמשיך לקבל את אותה התוצאה" קשה לשמוע כשאנחנו על "טייס אוטומטי". למרות שאנו יודעים שיהיה זה טיפשי מצדנו לחשוב שאנו יכולים לשנות את התוצאות מבלי לשנות את התנהגותנו אנו ממשיכים לקוות לכך.

הטיפוס שלנו לא מייצג את הוויתנו אלא את מעשינו. לדוגמה: טיפוסי 1 נוטים להיות ביקורתיים. נטייה זו הינה פעולה. אפשר לתקן אותה, לשנות אותה, לבטל אותה או לעדן אותה, אבל היא לא מתארת את "מי שהם" אלא את מה שהם "עושים".
החדשות הטובות הן: שאם זה לא "מי שאנחנו" אלא משהו שאנחנו "עושים" אז זה גם משהו שאנחנו יכולים להפסיק לעשות.

אם אני אומר לעצמי ש"אני אגרסיבי בגלל שאני טיפוס 8", אז אין שום דבר שאני יכול לעשות בעניין. זה פשוט מי שאני. אבל אם אגרסיביות הינה אסטרטגיה בה אני משתמש, וגישה זו מכניסה אותי לצרות, אזי עכשיו יש לי בחירה. כעת אני יכול לעצור רגע ולהעריך עד כמה היא משרתת אותי או איזה מחיר אני עלול לשלם בגינה. פתאום אני לא רק איזה כוח פראי שמשתחרר בכל מקום, אני אדם חופשי שברשותו מבחר גדול של אסטרטגיות, משאבים ויכולות, שבאחת מהן אני משתמש אולי יותר מדי.

בשעה שההתנהגות המקובעת שלנו שלטה על תגובתנו בעבר, כעת עומדים לרשותנו אופני תגובה שונים שעשויים לסייע לנו לפתור את הבעיה בצורה טובה יותר. כשאנו מגיעים לנקודה בה אנו יכולים להגיד "הנטייה שלי היא לנהוג כך, אבל היום אנהג אחרת" אנו מפסיקים לפעול כמנגנון אוטומטי ומתחילים לגלות את חופש הבחירה.