|
ארבע יקרה שלי,
אני מדמיינת אותך ישות עם פנים רבות. לפעמים את ילדה קטנה עם שיער בהיר ועיניים גדולות – מתבוננת בעולם מהפינה שלך בין מדפי ספרים ריחניים, מוקפת בשפע של בובות. יושבת ובוכה.. מדברת עם עצמך ומספרת לבובות על העולם הקסום שאת בורחת אליו בכל פעם שמשהו בעולם האמיתי מעציב או מעליב אותך.
אז את פורצת לפתע ברוח סערה; יחפה, גבוהה ומלאת עוצמות. ילדת חופש שמוצאת כוחות לצאת אל העולם ולהיאבק על הרגשות והדעות שלך- שלנו, עומדת על צוק גבוה וקופצת ראש לפנים ישר למים העמוקים בלי פחד, ושורדת.
מוזר איך אחרי הבכי והרחמים העצמיים, אחרי המלחמות והסערות את יושבת על כסא נוח בדשא בקיבוץ, סבתא זקנה, מהרהרת ב"דרכים הרבות" שעברת בחיים, מלאת נוסטלגיות ותובנות. את מאוד חכמה לי, אבל קצת מכבידה...
ואז את קופצת לקיצוניות הבאה, נערה תוססת, צעירה. קצת דומה לי בעצם – את מוציאה אותי מהבית, אנחנו רוקדות ושותות ביחד ואז אני שוכבת לישון לבד בלילה במיטה. את משאירה אותי להתעורר שוב עם הילדה הקטנה, שוב מרחמת על עצמה ושוקעת במעגל הפנטזיות ה"נעלות" על אהבה, על צרות העולם, על כמה שאת קטנה וחסרת משמעות בתוכו.
אני כותבת וחיה מחדש את כל האכזבות והמפולות והמהפכות שעוררת בי. אחרי הכל, היינו שם יחד.
את היית לצידי גם ברגעים היפים ועזרת לי להגיע עד הלום; נתת לי את המוטיבציה להראות את הטוב שבי לעולם. את רק שכחת לשים לי מראה, כדי שאוכל לראות את עצמי כפי שהעולם רואה אותי. היום אני מבינה, שהילדה הקטנה שבי, זו שרוקמת פנטזיות וכמהה לאהבה וחיבה, רוצה בעצם את האהבה שלי. אני היחידה שאוכל לתת לה את מלא תשומת הלב לה היא זקוקה. המאבקים שאני מנהלת אמנם חשובים, אך ניתן גם לנהל אותם בדרך רגועה ושקטה יותר שתגבה ממני פחות כוחות ותעורר פחות התנגדות, אך את זאת אוכל להשיג רק לאחר שאשיב את השלווה לעצמי, ואהיה שלמה ובטוחה בעצמי.
בעולם הזוגיות אני מרגישה שחיבלת לי יותר מכל. האהבה הגדולה לטבע, לחיות, לאמנות, לאנשים ויותר מכל לבן-זוג שיהיה לי שותף לכל אלו- מקדשת את כל האמצעים. זה השקר שנטעת בי. שקר שהוביל אותי לחיפוש אחר אהבה חיצונית "נעלה". שקר שגם לי להתפשר על עצמי, לפגוע בעצמי לפעמים ולשגות בפנטזיות שווא – העיקר לא לוותר על הזדמנות לחוות קשר ש"ימלא" אותי. החיפוש אחר מישהו שישלים אותי, שיכיל אותי וימלא את החסכים שלי, לעיתים גרם לי להפוך בני זוג לא מושלמים כלל, לאידיאלים עבורי. שיקרת לי,אמרת לי שאני אוהבת אותם, זקוקה להם, שיותר טוב לי איתם מאשר בלעדיהם. בעצם, את זו שאהבה. אהבת לאהוב וכלל לא היה לך איכפת כשאני הייתי זו שנפגעתי, אני זו שנשאתי את הצלקות לאחר מכן. צלקות שביום למחרת את לא מרגישה, שוכחת ומשקרת לי שוב, למרות שהבטחת לי שלא נחזור על אותה השגיאה.
חשפתי אותך, אני רואה אותך היום ומודה לך על כל מה שנתת לי ורצית לתת לי. אני אוהבת בך הרבה דברים: אוהבת את הסערות והעוצמות שבך, את היכולת שנתת לי להעניק לאחרים; לבכות ולשמוח איתם. מודה לך על הרצון להתעמק בתכונות האדם, ברגשותיו, ברגשותיי. על המניע החזק למצוא משמעות בעולם הזה, וכך גם לפעול מתוך הרצון להיות משמעותית בתוכו, בעבודה ולאנשים שבחיי.
מהיום אשתדל לראות אותך ברורה יותר: מתי את בוכה כדי לבכות, מתי את סוערת כדי לסעור, מתי את שוקעת כדי לשקוע ומתי את אוהבת, סתם כדי שיהיה לך את מי לאהוב. אני אשתדל להבדיל מתי את שואבת אותי אל מאווייך ומתי אלו המאווים האמיתיים והרגשות האותנטיים שלי.
מעתה, תהיי שם לעזרתי- אני מכירה את המקומות הגבוהים שבך, אך כשיתעורר הצורך לא אתן למקומות הנמוכים שבך לשאוב אותי ואם צריך, אתעמת גם איתם. הניצחון שלי הוא לא עלייך כי אם רק על הדחפים שבך. את תמיד תישארי איתי, יש לך חלק גדול מאוד בנשמה שלי, אנחנו לא יכולות להיפרד, אני גם לא רוצה בכך. אין לי שאיפה להשתנות כי אם רק לגדול, להמשיך בדרכי, לראות את הבורות שתטמני לי בדרך, וכשאפול (כי זה וודאי יקרה) אף אבקש ממך שתושיטי לי את הסולם, גם הוא יבוא ממך- מתוכי.
אני מאמינה בנו!
אוהבת,
פז.
|
